יריב גוטליב

בביתו של אחד מהם הממוקם ממש מעל חנות המצלמות הישנה ושהכניסה אליו עוברת דרך הדוכנים הצדדיים של חנות ספרים יד שנייה, דוכנים שמכילים בעיקר חוברות פורנו גרמניות ואיטלקיות, אנחנו לוקחים טריפ ומחכים.
נו, נדלק? לא. עדיין לא. ועכשיו? עזוב אותי. יש מים? רגע, יש משהו. אני חושב שנדלק.
עשרים דקות מאוחר יותר ואנחנו בחזרה ברחוב. דלוקים. כשהטריפ נדלק חייבים ללכת. זה לא בשליטה. אז הולכים, לאורך הטיילת. לכיוון רידינג.
מרגע לרגע הצבעים הולכים ומשתנים ואני לא בטוח שזה בגלל שהלילה הולך ומעמיק או בגלל שהתודעה שלי הולכת ומתעוותת. כשאני מביט ברידינג ואני רואה זין ענקי של עיר עם תשוקות אפלות, אני חושב שזאת התודעה.
זה לא לוקח הרבה זמן עד שהדרך נעלמת מעיני וכל מה שמנחה אותי זה הזין הזה שמזדקר לו בעוצמה. אני מופתע שאיני מרגיש מאוים אבל אולי זה כי אני לא זקור כמו רידינג ולכן אני לא טורח לעשות השוואות.
מאוחר יותר בלילה, כשנאבד שניים במסע ונחזור לביקור ביניים, ישאל אותי החבר אם זה בסדר שהוא ילך לעשות ביד ואני אבין אותו כי גם הוא היה איתי כשהוא ראה את רידינג ולא יהיה לי אכפת. אני רק אעמוד במרפסת ואסתכל על חבלי הכביסה ואראה טורים של לוחמים רומאים ואשמע את שאון הקרב ואראה את הדגלים הצבעוניים המתנוססים ברום כידוניהם ובבוקר אצחק למראה תחתוניה של ליטה, השכנה מקומת הקרקע שכל תחתון שלה יכול להיות אוהל רומאי ולא רק דגל.
הדרך לרידינג עוברת דרך חוף הדתיים. זה ליל שישי או אולי כבר בוקר שבת, אין שם דתיים. גם לא דתיות. למען האמת, אין שם נפש חיה אז אני נכנס רגע לחוף והוא ממשיך הלאה כי הוא ראה צבע מעניין שהוא לא יכול לזהות.
זה לא יכול להיות סגול, הוא אומר לי. זה בהיר. לילך? אני שואל אותו. תגדיר לילך, הוא תוהה. ואני מנסה לחשוב על מילים להגדיר לילך ובסוף אני אומר לו. כן. זה לילך. והוא, מה אכפת לו. שיהיה לילך.
כשאני בחוף אני מתפשט ונכנס למים. אני עומד עירום עד ירכיי ומפנה את עירומי אל החוף. החוף אינו נראה כמו חוף יותר. אולי אי נטוש. אולי יבשה אבודה. רק רידינג המזדקר מאחורי חומת ההפרדה מחזיר אותי בחזרה.
אני אוחז את אשכיי ביד אחת ומועך אותם. ביד השנייה אני מחזיק באיברי ועכשיו, מולי על החוף, יושבות דתיות מוקסמות מהמחזה. אני עושה כל מאמץ לתת להן תמורה לכספן ואכן אני מעמיד לעצמי תוך כדי מחיאות כפיים מהוססות. אני מתקדם אל החוף ונשכב על החול, פורש שתי ידיים ונותן לתורן שלי להפוך אותי לסירה. אני אוסף את תחתוני מהחול, מותח אותם על הזין והרי לכם מפרש.
מחיאות כפיים ממשיכות. מישהי או מישהו מסתכלים עלי ובאמת לא אכפת לי כי אני תיכף שט מפה הרחק לשם.
כשאני שוכב כך, רגליי מקופלות מעט, אני רואה את רידינג בין רגליי, מזדקר הרבה מעל הזין שלי. עכשיו זה קצת פחות מחמיא לי אבל בזווית מסוימת שבה אני מניח את התחת על גבעה קטנה של חול, אני גובר על ארובת הבטון.
מישהי מגיעה ונוגעת בי. עוד אחת. אני מכיר את כולן, מפעם, או ממקודם. חלק מהן אפילו לא יודעות על קיומי אבל כולן עכשיו אוחזות בי כי אני גדול יותר מרידינג וגם רוצה יותר ממנו.
אני מתיז את עצמי אל האוויר הקר. העווית מטלטלת אותי חזק מאי פעם. השמיים מכחילים ומאדימים ומעוורים. אני עף לרגע, ואז צולל בחזרה. אני מטוס ריסוס.
אני חושב שנרדמתי שם, כי השמש נגעה בגופי העירום כשפקחתי את עיני. התבוננתי מסביב. לא זכרתי פרטים. זכרתי תחושות. קמתי צמא. בעיקר צמא

היא ביקשה ממנו לקשור אותה. היא אוהבת את זה ככה. כשהיא קשורה. אפילו היה לה חבל בתיק.
הוא לקח את החבל וניסה לקשור אותה רק שלא היה לו מושג איך עושים את זה.
הוא זכר מהצופים משהו שקשור ל"קשר מוט" אבל במחשבה שנייה עלה בו החשש ש"קשר מוט" עלול לעצור לה את הדם ביד. הוא מאוד דאג ליד שלה. הוא צריך נמק על המצפון שלו?
הוא לא זכר את הקשרים האחרים. היה שם "קשר סבתא", "קשר ספנים"… הוא זכר את השמות אבל לא את הקשרים.
בשלב זה הוא החליט שהכי טוב זה ללפף את החבל סביב היד שלה ואיכשהו לקשור למיטה.
בעיה. לא היו סורגים על המיטה. צריך משהו בשביל לקשור אותה אליו. אי אפשר לקשור אותה לאוויר. לא לזה היא התכוונה.
הוא ביקש ממנה לחכות רגע והלך למרפסת של המטבח. הוא זכר שהיה שם קרש או שניים.
הוא מצא שם קרש אחד והחליט לשבור אותו לשניים, לחבר את הקרשים למסגרת של המיטה ואז לקשור את הידיים שלה למסגרת. הקרש היה מספיק גדול אבל הוא לא מצא מסור ולכן ניסה לשבור את הקרש על ברכו. הקרש היה חזק מידי.
הוא צעק לה "רגע" ויצא לשכן ממול לבקש מסור. השכן הזה היה מלא בכלים. תמיד היה בונה דברים ואכן הסתבר שהיה לו מסור איפשהו. הוא הלך לחפש אותו. לקח איזה 5 דקות והוא חזר עם מסור איכותי.
"תחזיר לי אותו ברגע שתסיים. זה מסור יקר".
הוא הבטיח לשכן להחזיר ונכנס בחזרה הביתה כדי לנסר את הקרש. בשביל לנסר קרש צריך איזה שולחן עבודה או משהו אז הוא פינה את שולחן האוכל וניסר את הקרש לשני קרשים פחות או יותר שווים.
לקח לו 8 דקות לנסר ועוד דקה להחזיר את המסור.
היו לו מסמרים איפשהו, הוא היה בטוח, אבל הוא לא זכר איפה. זה היה בקופסא סגולה, את זה הוא זכר בבירור אבל מזמן הוא כבר לא נתקל בקופסא הזאת.
אחרי חיפוש של כמה דקות הוא הגיע למסקנה שהקופסא בבוידעם. זה היה מצער. הסולם לא היה אצלו.
לא היה לו הרבה זמן לחשוב. הוא גרר את שולחן האוכל אל מתחת לבוידעם, שם עליו כיסא מטבח וטיפס לבוידעם.
יש! הוא ראה את הקופסא הסגולה. היא הייתה טיפה בעומק הבוידעם כך שלקח לו זמן להוציא כמה קרטונים עד שהוא הגיע לקופסא עצמה.
לשמחתו היו שם לא רק מסמרים אלא גם פטיש. כנראה שזה ערב המזל שלו, הוא חשב לעצמו.
באותו רגע היא בעטה בשולחן בדרכה החוצה.
היא הספיקה לטרוק את הדלת אחריה עוד לפני שגופו, עם הקופסא הסגולה, נחת על שני הקרשים שהיו מונחים על רצפת המטבח.

לילי מתקרבת להגיד את המילה הראשונה שלה ומתוך אוסף ההברות שיש לה בארגז הכלים אני יכול לנחש שהמילה הראשונה תהיה "אבא". האמת, גם כשהיא סתם פולטת הברות – יוצא לה "אבא" ואחרי זה עוד כמה שאריות של "בא-בא-בא-בא" ואני מנחש שהיא אומרת אבא ואז עושה הד כי זה משהו שאני זוכר שגם אני הייתי עושה. אמנם בגיל קצת יותר מאוחר אחרי שהבנתי מה זה הד אבל אני לא נותן לפרט הזה להרוס לי תיאוריה טובה.
לילי לא קרובה בכלל להגיד "אמא". לא זיהיתי אצלה עדיין את החיריק. חיריק זה לא עניין פשוט מסתבר. כשאמא של לילי ואני משחקים ביחד עם לילי ב-"תגידי…." אז אני מנסה ללמד אותה שתגיד "אמא" כדי שאמא שלה תראה כמה אני משקיע באושר שלה כי אני יודע שכשהיא תשמע את לילי אומרת "אמא" בפעם הראשונה זה ימיס אותה, אבל כשאני לבד עם לילי אני מלמד אותה להגיד "אבא" כי אני יודע כמה זה ימיס אותי ואני לא יכול להתאפק.
אמא של לילי אומרת שהמילה הראשונה של לילי תהיה "אוסקר". אוסקר הוא חתול. אני מאוד מקווה שלילי תבחר במילה שיותר קשורה למישהו מההורים שלה כי אני לא רואה את אוסקר נמס מאושר.
האמת היא שלא אכפת לי מה תהיה המילה הראשונה שלה. אני רק רוצה לשמוע אותה אומרת מילה. כל מילה תמיס אותי.
במיוחד "אבא".

אמרתי לה מאה פעם. איזה מאה. אלף פעם. אני לא אוהב כרובית. גם לא כרוב. לא עזר כלום.
– רוצה כרובית מטוגנת?
– את לא יודעת להכין דברים אחרים?
– מרק כרובית
– בלי כרובית.
– סלט
– רגיל?
– או עם כרובית
– בלי כרובית
– וסלט כרוב?
– רגיל. רק סלט רגיל. את יודעת איך?
– אני יודעת. עגבנייה. מלפפון. בצל אדום. פטרוזיליה.
– נשמע טוב.
– ליד זה – פשטידת כרובית
– בלי הפשטידה. רק סלט.
– זה לא מספיק. אחתה חייב לאכול משהו ליד זה. כרובית מטוגנת?
וככה זה כל הזמן. כרובית, כרוב וכרובית. בגלל זה עזבתי אותה. יותר קל להוציא את האישה מהכרובית מאשר את הכרובית מהאישה. פעם היא טענה שילדים באים מערוגת הכרובים. הסברתי לה שמדובר בחסה. היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח.
– תיכף תגיד לי שלא החסידה מביאה אותם.
– החסידה זה כן. אבל זה לא כרוב. זה חסה.
– איך יכול לצאת תינוק מחסה?
– למה, מכרוב זה נשמע לך יותר הגיוני
– כרוב זה כמו רחם. חסה זה יותר ואגינה.
עזבתי אותה בגלל ההיגיון שלה. איך שלא תציג לה את העולם – היא תמיד תיקח זווית שונה. אני לא יכול לראות את העולם דרך העיניים שלה. הוא מאבד משמעות ככה. היא יפה. אולי האישה הכי יפה שהכרתי, אבל יופי אף פעם לא יחפה על הריח של הכרובית המבושלת. אני שונא כרובית. אני גם שונא אותה קצת. בזמן האחרון אני גם שונא את כל מי שמסתובב סביבה. בעיקר את הגברים האלה שעושים את עצמם כאילו הם אוהבים כרובית רק בשביל שיוכלו לזיין אותה.
– הם רק רוצים את הגוף שלך.
– ואתה?
– אני…
– לפחות הם אוהבים לאכול כרובית. ואתה?
– אני לא אוהב כרובית. אבל…
– הגוף שלי בא עם כרובית. רוצה – קח.
אני עדיין מתגעגע.

לפני שהקימו את תל אביב, הייתי יוצא לטייל בחולות שמחוץ לחומות יפו וחושב לעצמי – וואו, זה יופי של מקום, אני אוהב את זה פה, שקט כזה ואז חשבתי לעצמי – למה שאני לא אארגן כמה קרשים, נביא איזה פועל או שניים מיפו ונעשה איזה חושה קטנה ליד הים?
גלגלתי את הרעיון הזה בראש איזה תקופה וכבר יצרתי קשר עם כמה אנשים שהיו מוכנים להשקיע במיזם. רצינו לקרוא לזה הכפר של גוטליב. אני, באופן אישי, חשבתי שיכול להיות מדליק אם נעשה שם גם חוף נודיסטים וכל זה למרות שהציונות של אותה תקופה עוד לא הייתה פתוחה לרעיונות מהסוג הזה. בכל מקרה, עד שאני מתארגן, מתברר שהחרא הזה, וייס, והחבר שלו שינקין, השתלטו לי על השטח ואני כבר לא מדבר על זה ששינקין בא אלי ושאל אותי – יש לך שם טוב לעיר? אמרתי לו – תל אביב. אז הוא אומר לי – תל אביב? איזה שם דפוק זה תל-אביב?
לך תבין את הציונים האלה. נחשים כולם.

כשאני עולה על טיל אני מרגיש כמו טייס.
אני יודע – טיל זה לא כמו מטוס, אתה לא יכול לכוון אותו אבל בכל זאת, משהו במהירות, משהו בקסדה, הופך את העלייה על טיל לחוויה יוצאת דופן.
פעם, כשהייתי בצבא, המפקד שלי העלה אותי על טיל. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי.

אמרתי לו משהו פשוט. אל תבוא נמוך. תבוא גבוה. כשאתה בא נמוך אתה בא בחולשה. זה לא טוב. אתה רוצה כבוד? תבוא גבוה.
הוא לא אוהב לבוא גבוה. משהו באופי שלו גורם לו תמיד להיות פחות. לא להיות יותר. הוא לא אוהב להתמלא מידי. תן לו חצי ממה שהוא, והוא מרוצה, אבל שנינו יודעים שזה לא טוב כי כל פעם שהוא היה בא נמוך הוא היה יוצא יותר נמוך.
אמרתי לו – איך שאתה בא תמיד תוריד עשרים אחוז כשאתה הולך. אתה הרי לא יד ראשונה ולא יד שנייה ובינינו, גם יד רביעית אתה לא. אז נכון, אתה שומר על עצמך ואם לא בודקים לך את הקילומטרז' אתה עוד יכול לצאת מזה בכבוד אבל איך שלא תסתכל על זה, אם אתה לא בא יותר – אתה יוצא פחות.
הוא לא אוהב שאני מדבר אליו ככה. זה מכניס אותו למגננה. אני רואה איך הוא מקשיב לי ורואה איך הוא מתכווץ אבל אני לא מוותר כי אני יודע שהוא יודע שמה שאני אומר לו זה נכון.
הוא אומר לי – אז למה אתה לא בא גבוה?
עזוב אותי, אני שולף, מדברים עלייך.
לא, באמת. למה אתה לא בא רחב? למה אתה בא צר כאילו שאתה צריך להשתחל בין הסדקים?
אמרתי לו – אני לא בא צר. אני בא גמיש.
הוא לא אכל את זה.
אני אוהב לשבת לדבר איתו במסעדת פועלים. אוכלים טוב. שותים טוב. מדברים טוב. בלי יומרות.
אני רואה אותו בוצע את הלחם השחור וטובל אותו במרק הסמיך ואני אומר לו – תבוא גבוה, בנאדם. תראה איזה יופי אתה אוכל מרק. קח מאה גברים שבאים גבוה ואף אחד מהם לא יוכל לאכול מרק כמו שאתה אוכל.
הוא יודע שאני מבלבל לו את המוח אבל מעדיף לשבת לבד בבית. אני רואה את הבדידות שלו מתחת לעור. עושה בו קמטים דקים. הוא מספר לי על ספר חדש שהוא קורא. אני שומע אותו אבל לא מקשיב. אני רק מסתכל עליו כשהוא מדבר וחושב לעצמי שאם יום אחד, שעה אחת, פעם אחת הוא יבוא גבוה, יבוא גדול, שום בית לא יחזיק אותו. שום בדידות לא תוכל להצמיד אותו לקרקע.

בגיל 15 הייתי אלוף הארץ בריקוד השעון. ריקוד השעון, למי שלא יודע מתבצע כשאחד הרקדנים מרים יד אחת כמו היה מחוג. הרקדן הגבוה הוא מחוג הדקות והנמוך הוא מחוג השניות ושניהם מסובבים את הידיים. במיוחד אהבתי את ריקוד ה – שבע ועשרים. הגמד שעבדתי איתו העדיף את שש וחצי. הוא היה עצלן

בגיל 21 הגעתי לירח. זה היה בדיוק כמו שהבטיח לי בזוקה ג'ו. דרך אגב, לא הרבה יודעים את זה אבל לבזוקה ג'ו לא הייתה באמת חבורה. המשווקים הצמידו לו חבורה פיקטיבית כדי שיוכלו להגיד בזוקה ג'ו וחבורתו. מאוחר יותר בזוקה ג'ו ירה בעצמו עם בזוקה, ג'ו!

בגיל 24 הייתי הגבר הראשון בהיסטוריה שהכניס להיריון לסבית שכרתה לעצמה את הרחם עם השיניים. היא הייתה גדולה הלסבית הזאת וכדי להכניס אותה להיריון הייתי צריך להשיג היריון בגודל מטר שמונים על מטר ועשרים. תשעה חודשים היא הייתה בהיריון וכשהיא יצאה ממנו התברר שהיא גידלה רחם נוסף, חיצוני, באזור השכמות.

בגיל 28 למדתי לנגן על פעמון פרה. חודשיים ראשונים ניגנתי מקצבים בסיסיים ורק אחרי זה נתנו לי לנתק את הפעמון מהפרה. מאוחר יותר הקמתי להקה שנקראה – פעמוני הפרות. היינו חמישה חבר'ה עם פעמוני פרות והופענו כמעט בכל מחלבה בעמק יזרעאל.

בגיל 30 הייתי לספורטאי הראשון שרץ ארבע מאות מטר משוכות ביותר מחצי שעה. הקהל צרח בהתלהבות כל פעם שעצרתי להוריד ראש מהבאנג ואז לטפס על המשוכה. כשחציתי את קו הסיום והקהל שמע את התוצאה נעמדו כולם על הרגליים ואז האצטדיון כולו התמוטט וקבר תחתיו 300 מכוניות הונדה סיויק שהיו שם במחסן רכב.

בגיל 35 צלחתי את הכינרת. זה היה לילה ארוך שבו כינרת סיפרה לי על הפעם הראשונה שהיא הלכה למדוד נעליים. "אז הוא אמר לי – איזה רגליים יש לך. אז אמרתי לו – איזה? אז הוא עושה לי – אחלה. אז אני עושה לו – וואללה? אז הוא אומר לי – וואללה. וואללה. אז אני עושה לו – ואיך הנעליים? אז הוא אומר לי…."

בגיל 38 רכבתי על שני סוסים ביחד ובאמצע היה חמור שעליו הנחתי את האשכים. זה היה במסגרת תחרות שנתית של רוכבי סוסים שמניחים את האשכים שלהם על חמור. במקום השני זכה גבר סקוטי שנפסל מאוחר יותר כי התברר שהאשכים לא היו שלו.

בגיל 40 התחלתי לשיר עם הגבעטרון. הייתי שם חודשיים שבמהלכם שכבתי עם מרבית נשות הלהקה. רק הגבר ההוא עם הזקן הלבן הצליח לשכב עם יותר נשים אבל זה לא היה חוכמה כי הוא כבר השכיב יותר מארבעה דורות של זמרות. באותה שנה נרשמתי בספר השיאים של גינס כגבר ששכב עם המספר הרב היותר של "שנות נשיות". לפי החישוב שהם ערכו – שכבתי עם נשים שסך שנות חייהם הגיע למעל 950 שנים.

בגיל 42 הבנתי פעם ראשונה את משמעות המילה צינוק. זה היה כשהתפרעתי בחצר הכלא אחרי שאיזה ערבי רצה לדקור אותי עם מחברת הפיסיקה שלו. ישבתי בצינוק כמעט שלושה חודשים. לא הרבה יודעים אבל אני הייתי זה שהמציא, מאוחר יותר, את הביטוי הידוע – יש לו תחת חלק כמו צינוק.

בגיל 58 שרפתי את אחד מהמחסנים של "ידיעות אחרונות". זה היה במהלך התקף עצבים פסיכוטי שקיבלתי אחרי שלא הצלחתי למצוא לאן אבא נעלם בחידה של ג'קי. עד היום אני בטוח שהבן זונה עשה שם קטע ובכלל לא החביא את אבא.