יריב גוטליב

הטיפוס על גג הרעפים לקח לי משהו כמו שלוש שעות.  פראולין גרוטשיין המשיכה לשבת כל אותו זמן ליד הארובה וחיכתה לי. יותר מסתם חיכתה. היא ישבה שם ועודדה. "יופי, גוטליב. עוד רעף. עוד רעף".

ככה. שעה.

היה לה קול גבוה שהיה חודר גם אוזניות מפרווה ואני הייתי בלי אוזניות ובחצי שעה האחרונה הייתי קרוב אליה בצורה שהקול שלה היה עושה לי חור בהכרה. "עוד רעף, גוטליב. עוד רעף!!". 

מתישהו איבדתי את הסיבה ונותרתי עם הדרך. אז טיפסתי. עוד רעף. עוד רעף. והבלונדינית צועקת לי מהארובה – "שנל, גוטליב. שנל. עוד רעף. עוד רעף"  ואני חושב לעצמי שרעף במבטא גרמני זה אחד הצלילים הכי מכוערים שיש. "שנל. שנל. עוד רעף".

לקחתי רעף. עוד רעף היא רצתה אז זרקתי אותו עליה והוא פגע לה במצח. גרוטשיין התגלגלה לאחור אבל לא נפלה. היא צחקה את הצחוק המטורף שלה.

" שנל!!! חהחהחה!  שנללללל!!!"

לא סבלתי את גרוטשיין למרות שהיו לה שדיים שהיא קנתה דרך מגזין אופנה גרמני.

מאוחר יותר היא שכבה על המיטה ברגליים פסוקות וחייכה אלי חיוך צחור ורק סימן אדום של רעף הפריע לשלווה הבלונדינית של שיערה. היא הייתה הראשונה שהכרתי שהחזיקה בשיער ערווה צהבהב ואני אמרתי לה, "גרוטשיין. השמש זורחת לך מהכוס". היא צחקה ואני חשבתי לעצמי שחבל שאני רק דור שלישי כי בתור דור שני הייתי מאוד נהנה.

"איטס לייק א סאנשיין" אמרתי לה. "גרוטשיין" היא תיקנה אותי.

היה לה חדר שינה שעשוי כולו מעץ. בלי המבטא היא הייתה פייה. פיית העצים או משהו כזה. לא הייתי בקיא באגדות גרמניות למרות שהבלדות של גתה תמיד עשו לי צמרמורת. אבל עם המבטא –  היא הייתה גרמנייה בלונדינית עם קול מעצבן שגרה בחדר שכולו עץ ושדרך קורות העץ העבות של הרצפה היה אפשר לשמוע את אבא שלה נוהם. כל פעם שדחקתי את גופה לרצפה, הוא היה נוהם יותר.

אבא שלה חגג כריסטמס כל שנה כהלכתו. כולל עץ אשוח וכולל מתנות בתוך גרביים וכל זה. היא הייתה מטורפת על החג הזה. בגלל זה היא הייתה מכריחה אותי לטפס על הגג רעפים עם חליפה של סנטה קלאוס ואז לרדת דרך הארובה ושם הייתי נתקע בעמידה והיא, מהאח הלא פעיל של החדר שלה, הייתה מחכה לי ומורידה לי את המכנסי סנטה קלאוס ומוצצת לי כמו שהיא תמיד חלמה לעשות לסנטה קלאוס. אחרי זה היא גם רצתה לראות את סנטה מטפס. לא עניין אותה שלמקורי יש מרכבת איילים. היא רצתה לראות את כל התהליך. אז טיפסתי. שלוש שעות לקח לי. אבל לגרוטשיין היה כוס של זהב ואבא שלה היה נאצי לשעבר ואני הייתי דור שלישי ולא היה לי גרוש על התחת וגם ככה לא ממש עניין אותי מה אני הולך לעשות כשאהיה גדול.

שתי רכבות יוצאות באותה שעה. אחת מתל אביב ואחת מחיפה. רכבת א' נוסעת במהירות של מאה ועשרה קמ"ש. רכבת ב' נוסעת במהירות של מאה קמ"ש.

על הזין שלי רכבת ב'. אני יושב ברכבת א'.

פעם הייתי נוסע גם ברכבת ב'. לוקח את הרכבת האחרונה ויורד בחדרה ואז לוקח מונית עד תחנת הכוח ומחכה שהלילה יתעבה. הייתי מנסה לספור אורות. מליון נצנוצים היו לה, לתחנת הכוח. בבוקר הייתי עולה על רכבת א' מבלי לדעת כמה אורות באמת נצנצו שם, כמה מהם היו נורות חשמל וכמה מהם היו נצנוצים של מוחי המתפוצץ בסערת חשמל מקומית.

כשאני ברכבת א' ורכבת ב' עוברת לידי, אני מפנה מבט לצד השני שמא אראה את עצמי מביט בי מהחלון, מופתע מנוכחותי ברכבת א'.

אולי אני נוסע עכשיו ברכבת ב' עד עכו. הכרתי מישהי בעכו. היה לה בית לא רחוק מהים אבל הוא הריח כמו המדבר. אני לא זוכר איך היא נראתה אני רק זוכר בדי כותנה לבנים. אם אני לא זוכר אותה אז מה אכפת לי שאני נוסע לשם? על הזין שלי רכבת ב'. שתיסע עד לגיהינום ובחזרה מבחינתי וגם ביותר ממאה קמ"ש.

מתי הן ייפגשו? על הזין שלי מתי יפגשו. מעולם לא ידעתי מתי מתרחש מפגש. כשהבנתי שהתרחש, היה כבר מאוחר מידי.

לפעמים אני חושב שהדברים בעולם צריכים לקרות אחד-אחד. כל המקביליות הזאת יכולה להטריף אותי. שתי רכבות יוצאות באותה שעה. מה עושה רכבת אחת טובה מהשנייה?

אני על רכבת א' ואין לי מושג לאן אני רוצה להגיע. אולי לרכבת ב'.

רכבת ג' יוצאת שעה מאוחר יותר מבאר שבע. היו שם פעם שתי בחורות. צילי וגילי. נניח.

שכבתי עם שתיהן באותה שעה. צילי רכבה במהירות של עשרים דהירות לדקה. גילי בכלל אהבה להסתכל. שלושתנו נסענו פעם ברכבת ג' עד לתל אביב כדי לקנות סמים. אחרי זה כבר לא ראיתי אותן יותר. עברתי רכבת.

שלוש רכבות יוצאות וחוזרות. ככה זה רכבות. על הזין שלי מאיפה ולאן. רק שיסעו.

שוקי אוהב שוקו ולחמנייה. אם לא לחמנייה – אז בייגל. עם מלח. שוקי בן שתים עשרה וחצי. בקיץ האחרון קרו לו כמה דברים מעניינים במידה זו או אחרת. דבר ראשון הוא השתתף בקייטנה מהטובות שהוא זוכר. כל בוקר – שוקו ולחמנייה. כל בוקר! אחרי זה בריכה. את הבריכה הוא פחות אהב כי שוקי קצת שמן והילדים די רעים.

דבר שני: אימא שלו מתה בקיץ האחרון. פעם שנייה שמתה לו אמא. אמו הביולוגית נפטרה קצת אחרי שהוא נולד. היה סיבוך עם השלייה. שוקי נולד בסוף הקיץ.

בגלל שזה קרה ממש לקראת סוף הקייטנה – הוא לא הפסיד יותר מדי בקרים של שוקו ולחמנייה. בבית הוא לא מקבל כי אבא שלו טוען שהוא שמן. שמן מגעיל הוא קורא לו. שוקי שונא את אבא שלו שנאת מוות.

ברחוב מכירים אותו. מרחמים עליו והוא אוהב לקבל את הרחמים האלה כי זה בא מהלב. דברים שבאים מהלב הם מצרך נדיר. ניסים מהמכולת התחיל לתת לו שוקו ולחמנייה לקראת סוף הקיץ ואחרי השבעה. כל בוקר שוקי עבר אצל ניסים וקיבל שוקו ולחמנייה. ניסים אמר לו שהוא צריך לארגן את המקרר של מוצרי החלב בשביל זה. לשוקי לא היה אכפת כי בזכות זה לא שיעמם לו בבוקר והוא גם קיבל שוקו ולחמנייה. כשהגיעו החגים, אבא נתן לניסים מכות כי הוא לא שילם לשוקי אפילו שקל על כל העבודה הזאת.

ככה אתה מנצל ילד? שוקי לא הרגיש מנוצל, למען האמת. אתה מנצל את זה שהוא אידיוט? את זה אבא צעק ליד שוקי. שוקי הרכין קצת את הראש כדי שהמילים יעברו מעליו וחשב לעצמו שכנראה נגמרו הימים של שוקו ולחמנייה בבוקר.

בסוף ניסים נשבר. אולי הוא פחד מאבא אבל הוא שילם את מה שהוא היה חייב. מזה הוא קיזז את השוקו והלחמנייה של כל בוקר דבר שגרם לאבא להגיד לשוקי – תראה את הבטן שלך, מגעיל. את הכסף אבא לקח וקנה פקט מרלבורו.

שוקי שונא את אבא שלו שנאת מוות.

אבא של שוקי הוא אדם צבעוני, ככה אומרים האנשים שמכירים אותו. שוקי מעדיף אנשים אפורים. הם מרגיעים אותו. כשהוא רואה אדם אפור הוא הולך אחריו כברת דרך. בדרך כלל שמים לב אליו די מהר. הוא לא מנסה להסתתר וכשהוא הולך הוא חושב על דברים אחרים.

אבא של שוקי אומר שלבן שלו יש ראש חלול. שוקי יודע שזה לא נכון כי הראש שלו מלא בשנאה לאבא שלו.

בכל פעם שהוא משתעל היא מקווה שהוא נופח את נשמתו אבל הוא בסך הכול יורק גוש ליחה חום אל הכיור וחוזר לשבת. היא שונאת אותו. הוא שונא אותה.

בכל פעם שהוא רואה אותה הוא מרגיש איך היא מתיישבת לו כמו רעל בתוך הריאות ואז הוא יורק אותה החוצה. גוש ליחה חום. חום כמו הרגליים שלה בקיץ.

היא הולכת לים בקיץ. כל יום. ארבע עד שש. מסוכן ללכת בצהריים. היא מזדיינת עם המציל. כל יום. שש עד שש ורבע. בשבע היא בבית בחזרה. יש לו חבר מציל. הוא יודע ויורק. מילה הוא לא אומר.

הוא לא מדבר. כשאבא שלה מת לפני שמונה שנים הוא לא הוציא מילה מהפה. היא חיפשה נחמה. הוא זיין את חברה שלה. בשבעה. אחרי שהוא זיין אותה הוא אכל עם הידיים את הפשטידה שהיא הביאה איתה.

היא לא הולכת איתו למסעדות כי מגעיל אותה לראות איך הוא אוכל עם הידיים והוא גם ככה לא מציע כי היא לא מפסיקה לדבר גם תוך כדי לעיסה. כשהם עוד היו הולכים, היא הייתה משפילה את עיניה כדי לא לראות אותו והוא היה מקווה שפרור של אוכל יתחמק וישתיק אותה מעט.

אחת לחודש היא מפסקת רגליים והוא גוהר.

הוא לא יעזוב. אין לו כוח. אין לו לאן. גם היא.

בערב הם הולכים לזוג חברים. איך אני נראית? יפה מאוד. ואני? רזית? יפה לך החולצה.

לילה. יום. שנה. עוד אחת. בסוף זה ייגמר, הם מקווים.

שנינו יושבים תחת ענפי עץ האשכולית שבחצר. אני מסיר ממנה את הקליפה כמו שאבא לימד אותי. הוא לא מביע עניין גדול ואני תוהה אם אומנות קילוף האשכולית תיעצר אצלו. סופה של תקופה. תחילתה של שושלת חדשה.

"אבא, למה האשכולית אדומה?"

אין לי מושג למה היא אדומה. היא לא אדומה כמו התפוז האדום. לא סתם קוראים לו תפוז דם. כשאתה קולף את תפוז הדם, בתחילה, אינך רואה את המתרחש מתחת לעור אבל אז, כשאתה פוער את בשר התפוז ומפלח את פלחיו אתה רואה את נימיו המדממים וכשאתה נוגס בבשרו והעסיס זולג במורד סנטרך…

"היא לא אדומה. היא וורודה"

הוא מתבונן בפלח בסקרנות ומודה בצדקתי. השאלה הבאה מגיעה תוך זמן קצר.

"אבא, למה האשכולית וורודה?"

אין לי מושג גם למה היא וורודה. בכלל, אני חלש בכל מה שקשור לפירות הדר. אבל אני נזכר באותו יום שישבתי ממש כאן בחלקת הדשא.

"פעם, איפה שאנחנו יושבים היה דשא"

אני זוכר את זה כדשא אבל אם הכרתי את אבי היטב אני יכול לשער שהיה זה עשב שוטה שעבר הסבה להיות דשא. באותו יום, ראיתי, ממש מהמקום בו אני יושב עכשיו, את אבי מגיע בריצה. בוא, הוא צועק אליי, בוא מהר. נבהלתי. אבא מעולם לא ביקש עזרה. אחרי שאימא נפטרה הוא החל לדעוך ואפילו לוותר על אי אילו עקרונות אבל על אי-קבלת עזרה הוא התעקש, כאילו ניסה להוכיח שגם לבד הוא יכול. היינו צריכים לעזור לו מבלי שירגיש כי כולם ידעו שבלי אימא הוא פשוט לא יכול. חלק מהדברים הוא אפילו לא ידע שצריכים לעשות. היא הייתה אם בית אמיתית. עשתה הכול. הוא חזר עייף מהשדות וקיבל אוכל, מיטה ריחנית ורכה והדבר היחיד שהיה עליו לעשות הוא לתקן דברים שהתקלקלו. לאחר תקופת מה הגענו למסקנה שהדברים היחידים שכל הזמן מתקלקלים הם הדברים שהוא כל הזמן מתקן.

"כן, ו…?"

הוא מתוק כשהוא יושב ככה עם האשכולית, מנסה להראות לי שהסיפורים שלי מעניינים אותו, בקוצר רוח של ילדים שעפים עם הדמיון למקומות מרהיבים יותר מעצי אשכוליות בחצר.

אבא נראה אובד עצות ומבולבל ואני נבהלתי. אולי נבהלתי יותר מהתחושה שאבא הזדקן מבלי שארגיש מאשר שחשבתי שבאמת משהו נורא קרה אבל כמה דקות אחרי זה, כשראיתי את לידיה, כלבת הזאב שלי, שוכבת מחרחרת על סף שלושת מדרגות העץ המובילות אל המרפסת הגדולה, הפסקתי לחשוב על אבא. גם כשהיא הלכה מאיתנו היא עשתה זאת באצילות. אני זוכר את המבט שנתנה בי, עם עיניים כתומות וחכמות, כאילו אומרת – זה בסדר. הכול בסדר. ואבא הניח יד על ראשי תוך שאני מסתיר ממנו את הבכי, כמו שעשיתי בלוויה של אימא, ואומר לי שדוקטור לוינסון בדרך.

"ואז סבא שלך ואני חפרנו כאן בור עמוק"

לפני זה, לפני שחפרנו, דוקטור לוינסון אמר לנו שלידיה זקנה ואני חשבתי לעצמי שגם אבא זקן וניסיתי להבין מה זה אומר. הוא נתן לה זריקה כדי שלא תסבול את רגעיה האחרונים בחצר. אבא עטף אותה בסדין האהוב עליה וביחד הנחנו אותה בבור שבחצר. אבא כיסה את הבור ולמחרת, בפעם הראשונה הוא ניקה את כל השטח מעשבים ויום לאחר מכן הביא פיסות דשא מאחד השכנים וכיסה את הבור ואת השטח המקיף אותו. אחרי זה הוא שתל את עץ האשכוליות.

"ואז, הנחנו כאן בבור גיגית מלאה בצבע וורוד ושתלנו את עץ האשכוליות"

אני מסתכל על בשר האשכולית המקולפת וחושב שמזל שזה וורוד כי כנראה העץ לוקח כל פעם קצת מלידיה. ככה ראוי, אני חושב לעצמי.

"נו, אבא. תהיה רציני…"

אני צוחק.

"מה, אתה לא מאמין לי?"

"לא!!"

"מה דעתך שנביא גור כלבים? רוצה?"

הוא מסתכל בי בהפתעה והחיוך שלו הולך וכובש את פניו.

"כן!! בטח!! מתי הולכים, אבא? מתי נביא?"

"מחר בבוקר. נצא מוקדם"

אני מביט בו ורואה שהוא כבר עף מעבר לעץ האשכוליות. ולרגע אחד, באותו רגע ממש – גם אני.

לפעמים הוא חושב שצווארה משנה את צורתו הרכה, החלקה, המושכת, כדי להתאים עצמו לתווי פניו הקבורים בו.

"הריח שלך"… הוא ממלמל… לצווארה ריח משכר וחומו עוטף אותו בתחושה שהעולם קיים רק עבור רגעים שכאלה.

היא עוצמת את עיניה ונותנת לזיפי זקנו לשרוט בעדינות את עורה. היא עוצמת עיניים ומקשיבה לנשימותיו המתארכות, הנרגעות, ההופכות עמוקות, שקטות, נכנעות לחום, מתמכרות לאוויר החם המביא איתו את ניחוח הצוואר.

אצבעותיה מטיילות עליו והוא רק מניח את ידיו בין גופו לגופה ומתחמם.

"אתה חם", היא צוחקת, "אתה תנור אורגני"

מסתבר, הוא חושב לעצמו בהנאה, שתמיד ניתן להפשיר עוד קצת. 

"תגידי משהו מוזר. משהו שייחרט בזיכרון שלי" הוא מבקש והיא חושבת ואומרת "אתה הרחבה של העור שלי". כשהוא מחייך היא שואלת למה והוא אומר –  "יש רגעים ששווה להתגעגע אליהם" ואז עוצם את עיניו ונותן לחום להתקדם לאורך עמוד שדרתו עד שהוא נאסף בחלציו ונאגר לכדי כדור.

למרות שגופם ניעור הם אינם נוגעים זה בזה מעבר לידו העוטפת את בטנה או ידה המונחת על כתפו. מעשה האהבה יאלץ לחכות עד שסבלנותם תפקע וכדור האש יצבור די חום כדי להתפרץ. עד אז הם ישקעו זה בחומו של זו.

ברגעים של ציפה, מחשבותיהם נעות בין קצות העצבים לאורך עורם, בין חיישני החום של גופם, בתוך השקט שחולף בינו לבינה. שקט שכולו מיזוג.

"את יודעת… ", הוא אומר בלחישה רכה, רק כדי לא להפר את השקט הסמיך, "הרגע הזה הוא פוסטר ענק. לתלות בחדרי הזיכרונות שלנו.."

והיא חושבת לעצמה שלפוסטר הזה צריך מסגרת אדומה כי כשהוא אומר את זה, הדם גועש בה כדי למלא המהירות את ליבה המתרחב.

יושב בשקט. מחכה. עוד מעט אמור להיכנס רופא. לפחות הוא חושב ככה. הוא כבר לא זוכר איפה הוא ולמה הוא ואיך זה שהוא בכלל הוא… אבל הוא זוכר שרק לפני כמה דקות… אולי כמה שעות… עמד כאן מישהו עם חלוק. רופא, כנראה.

הוא מאמץ את מחשבותיו. רופא. רופא למה? איזה רופא? מה הוא מרפא? מתבונן בגופו. מתברר שהוא יושב על מיטה אבל הוא לא בטוח שזאת המיטה שלו.

עורו מתקלף. פיסות שלמות ומלבינות מחכות לתורן לנשור אל הרצפה. הוא מסתכל על הרצפה. מישהו ניקה אותה כנראה.

דפיקה בדלת. הוא מחכה. הדלת לא נפתחת ועכשיו הוא מרגיש מחנק. ליבו הולם. הוא מכיר את התחושה אבל לא יכול לתת לה שם.

מעביר את כף ידו השמאלית על זרוע ימין. הוא סולד מהחספוס אבל מרותק מתחושת העצם שמתחת לבשר הדק, הכמוש, חסר החיים.

עוד מעט אמור להיכנס רופא. אולי הוא יסדיר את הלמות ליבו. הוא מחפש כאבים נוספים בגופו. הם קיימים. גם להם הוא אינו יכול לתת שם.

פחד. זהו. פחד. עכשיו הוא נזכר שמילה אבל הוא לא בטוח לאיזה מהתחושות לשייך אותה.

ליבו הולם. דפיקה בדלת. הדלת לא נפתחת. פחד. רגליו אינו נשמעות לו אלא רק מתנדנדות מהמיטה כמו שני פעמוני רוח שפסקו מלצלצל. כנראה שפסקה הרוח. ליבו הולם

פחד. מישהו נכנס. רופא. ליבו הולם.

איבריו הפנימיים קורסים. הוא לא יכול לדעת את זה בבירור אבל הוא בטוח שהוא הולך ומתמעט. מבפנים כי עכשיו ליבו הולם עם הד מוזר. וגם הפחד מוצא לו מקום מרווח יותר. וגם הבשר שלו כבר לא דוקר.

דפיקה בדלת. הוא חשב שהרופא כבר בפנים.

הוא לבד. ליבו הולם. פחד. ליבו הולם. דפיקה. פחד. ליבו. דפיקה. גופו. שקט.

הכי קשה זה לטפס על גלייזרים. בגלל זה אני אוהב לטפס עליהם. כי אני בודק את גבולות היכולת שלי.

גלייזר טוב לטיפוס זה גלייזר ירוק. החומים הם פחות חלקלקים ולכן גם פחות בולטים מהצדדים.

את הגלייזר הראשון שלי עשיתי עם בחורה מפינלנד. שקופה. את השקיפות אתה לומד עם השנים והיא, היה לה ניסיון של איזה 15 שנה. אם היא הייתה מתרחקת ממני יותר ממטר – כבר לא הייתי רואה אותה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שככה אני. לא רואה ממטר. אחרי זה חשבתי שזה בגלל שאני לא רואה בחורות מפינלנד אבל לא הייתי בטוח כי היא הייתה הפינית הראשונה שראיתי. 

על הפסגה ישבנו, הפינית ואני, ועישנו סיגריה. השארנו את הבדל למעלה. ככה אתה עושה בטיפוס על גלייזרים רציניים. למעלה היו לא יותר מעשרה בדלים ורק אחד עם שפתון אדום. חשבתי לעצמי שאם מישהי עלתה עם שפתון אדום עד למעלה זה אומר שהיא בטוחה בעצמה. שפתיים נוטות להתייבש אם אתה לא בטוח בעצמך.

הפינית אמרה שיום אחד כל העולם יהיה מכוסה בגלייזרים. חשבתי לעצמי שזה חלום יפה. הייתי רוצה אחד משלי. אמרתי לה שכדאי להתרכז באחד הזה שאנחנו יושבים עליו כי גם אם העולם יהיה מכוסה זה לא יהיה בזמן שלנו. היא הסתובבה ונשכבה על החלק השטוח של הפסגה. לא ראיתי אותה ממטר אבל שמעתי את הצחקוק שלה והבנתי שהיא עושה קצת אהבה.

אחרי זה כבר הייתי מטפס לבד כי הפסגה יכולה להיות רק של בנאדם אחד. אם אתה עושה אהבה עם פסגות אתה רוצה לעשות את זה לבד.

גלייזר כחול זה גלייזר שלא אוהב שמטפסים עליו. בגלל זה אתה צריך לדעת איך לא להפריע לו בזמן טיפוס. הכי טוב זה לגרד לו. זה מרגיע אותו. כשאתה עולה על גלייזר כחול אתה לא משאיר שם בדל. זה לא מנומס. בגלל זה אנשים לא אוהבים לטפס על הכחולים. כי אנשים אוהבים להשאיר סימנים. אני, כל החיים שלי השארתי סימנים ויותר ממה שהשארתי – השאירו עליי.

נוהגים לומר שהאנשים הכי מסומנים, הם האנשים שהכי בעניין של גלייזרים. אני לא יודע. אני עדיין זוכר את הפינית והיא הייתה חלקה כמו קרחון.

עכשיו, כשכבר טיפסתי על כל כך הרבה – אני מצטער שלא צחקקתי איתה שם למעלה. לפעמים נדמה לי שרק בשביל זה היא טיפסה איתי. אין לי מושג מה קורה איתה היום. היא הייתה הפינית האחרונה שפגשתי ולא היה לי את מי לשאול.

אז אני ממשיך לטפס ומקווה שניתקל שם ושגם אצליח לראות אותה. היום, כשאני מבין בשקיפות, אני גם יכול לזהות אחת.

אלה היו ימים של תחושות מזוככות. תחושות שאתה יכול למולל אותן בין אצבעותיך מפאת מוצקותן. לעיתים, הייתי יכול לקרוא לתחושות בשם. בדרך כלל לא היה צורך בכך.

הן עטפו אותי בשכבת הגנה. התחושות האלה. אולי הן היו קרם השיזוף של ליבי, מגנות עליי מפני קרינת העולם.

איך ניתן להסביר תחושה? המילים מסתיימות בקרום הלב. אני יכול להיזכר בתמונות ולתאר אותן ודרכן ללמוד משהו על הזיכוך הזה שרוב חיי כמהתי לו.

כשהיא הייתה יושבת וקוראת תוך התכרבלות בכורסא הגדולה ואני הייתי בטוח שמבטה אובד בין דפיו של ספר זה או אחר, נהגתי להביט בריסיה. חיפשתי לומר דבר מה שיחייך אותה כדי לחזות בהתעקלות הרכה של שפתיה ובעצמות לחייה הגבוהות אשר מותחות את עור פניה.

לפעמים, יכולתי להישבע שאור בוקע ממש משם, מאותו עור בהיר וחלק אשר מתקמר לאורך קו הלסת המתמסר

היא טענה שאני מפריע לה להתרכז. אמרתי לה שאיני יכול להתיק את מבטי. היא חייכה שוב והפעם הביטה בי והאור שבקע ממנה חדר לתוכי וחימם את המישורים הקרים של חיי.

כששאלתי אותה אם היא רוצה כוס תה חם, היא הנהנה בראשה מבלי להרים את מבטה והמהמה בשביעות רצון. קמתי וזמזמתי לעצמי נעימה שהזכירה לי דבר זה או אחר וידעתי שהיא הרימה את מבטה והתבוננה בי, בלכתי,  תוך שהיא מחייכת לעצמה. הרי אם לא, מדוע חום פשט בגבי?

כשקראתי בשמה היא אמרה לי מילים רכות שהשקיטו את מבוכתי. היא ליטפה בי את הפחד והניחה לו לישון.

כשהיא שאלה אותי על מה אני חושב – ידעתי לומר לה. גלגלתי את מחשבותיי בלשוני והגשתי לה אותם בעטיפת צלופן. מילותיי טפטפו לתוכה בזליגה ממכרת כמו שמן חמים ומרגיע.

כששכבנו, היא התפתלה מרצון לעוד. אספה אותי לתוכה כילד ולקחה אותי כגבר, היא עטפה אותי בעור ושטפה אותי בדמעות של אושר.

ככה היינו. ממש כך.  אלה היו רגעים של אושר ורגעים של אושר הם משהו שאין לזלזל בו, במיוחד אם הם מגיעים בתדירות גבוהה ומעניקים לחיים סמיכות נעימה להשתכשך בה. הייתי מוצא את עצמי מתהלך ברחוב ותוהה אם יש בין האנשים העוברים מולי עוד אדם שליבו פועם כמו שלי. הנחתי שלא. זה גרם לי להרגיש מיוחד. גבוה יותר, אם תרצו. מתהלך בריחוף לאורך המדרכה, מתבונן בעיניים רכות סביבי.

אם היו שואלים אותי איך אתה רוצה את האושר שלך – באותם ימים הייתי אומר "ככה. בדיוק כמו שזה"

ככה בדיוק רציתי אותו.

ככה רציתי אותו. בעמידה. בידיים פשוטות. מול השמש שעוד מעט תשקע. ברגליים נטועות בתוך העשב הרך. מול רוח המקררת את זיעת היום. מול ענני נוצה ההולכים ונמוגים אל תוך השמיים המתכהים לאיטם במקצבו של הטבע.

ככה רציתי אותו. לצעוק את עצמי אל הרוח. לנשוף את אבק היום אל האוויר המצטנן. לשאוף מלוא ראות מרוח הערב המביאה איתה ריחות חדשים. מדגדוג העשב על שוקיי כשהוא נע, חרישית, ברוח.

ככה רציתי אותו. עירום. שביר. רועד. מדגיש את קטנותי ועם זאת חולם את גדלותי.

חשבתי שאם אני נולד על גדה אחת של הנהר ומת בגדה השנייה הרי שהרגעים האלה של אושר היו הסלעים הפזורים לרוחב הנהר.

"על טעויות משלמים". זה מה שתמיד אמרו לו. זה היה משפט מאוד שכיח אצלו כי בתור ילד הוא עשה הרבה טעויות ולמען האמת – הוא לא שילם יותר מדי אז זה לא הטריד אותו במיוחד. גם כשהתבגר והמשיך לעשות טעויות ושילם עליהן, זה לא באמת הפחיד אותו. הרי הוא עשה טעויות כמו כל אחד אחר ושילם עליהן כמו כל אחד אחר ואולי אפילו יותר אבל זה לא היה תשלום שהטריד את מנוחתו. הרי אם נסע פעם בכביש מספר כך וכך בדרך מפה לשם וטעה בפנייה – התשלום הסתכם ברבע שעה של נסיעה. או אם קנה שמנת לבישול במקום שמנת להקצפה – שילם על כך באוכל לפח. לא משהו שהטריד את מנוחתו ואולי גם זאת היתה טעות שלבסוף שילם עליה. בכל מקרה, זה היה ברור שהוא אף פעם לא שילם מדי אבל שילם מספיק בשביל לקחת איתו הלאה את האמת המוחלטת הזאת – "על טעויות משלמים"

אבל אז הגיעו עוד טעויות. טעויות שהוא ראה רק את קצה ראשן המתועב ולא התרגש (הרי הוא כבר טעה ושילם משהו סמלי), וכשהן גדלו לנגד עיניו הן עשו זאת לאיטן, מבלי לעורר חשד, כאילו אין שום דחיפות לתקן אותן. וגם אם מישהו הפנה את תשומת ליבו לטעויות שכבר החלו להפריע לשדה הראייה הוא עדיין חשב שהוא רק צריך לפנות עבורן מחשבה אחת או שתיים רציניות והן ייעלמו ויגבו  את התשלום הקטן שלהן כרגיל

אבל אז הן גדלו מדי וכבר לא ביקשו תשלום מידי. הן ידעו מה יקרה והבינו שבסוף התהליך – התשלום יהיה הרבה יותר מתגמל. הוא ראה את הטעויות קורות ולא יכול היה לעשות נגדן כלום, הטעויות האלה, הטעויות הרעות האלה, שעמדו מולו ולגלגו בפניו, טעויות שלרגעים נראו גדולות כל כך רק כי הוא הסתכל עליהן בשכיבה במקום בו הוא הובס פעם אחרי פעם. הטעויות האלה שהוא ניסה להגיד שהן לא היו בכלל טעויות אלא כח חיצוני שחיכה לנפילתו ושהכריח אותו לעשות אותן כדי שיוכל להביט עליו בזלזול ולהוכיח לו שמעולם לא היה לו סיכוי. לפעמים הוא ניסה לשכנע שאלה בכלל לא טעויות שלו, וזה לא הוגן, ולמה הוא צריך לשלם על טעויות של אחרים אבל גם הוא וגם הטעויות ידעו שהוא האשם ושהוא צריך לשלם.

כי על טעויות משלמים.

על טעויות קטנות משלמים מעט ועל טעויות גדולות משלמים יותר.

כשאמרו לו שעל טעויות משלמים – מעולם לא טרחו לציין את המחיר. אז הוא שילם את מה שהוא שילם וחשב שהוא הבין את על העניין של כלכלת הטעויות והתשלומים  אבל אז באה טעות גדולה, ואחריה עוד טעות גדולה, ואז טעות ענקית והוא כבר לא יכול היה לשלם יותר, ועוד טעות, ולא נשאר לו כלום, ועוד טעות, והעולם סביבו קרס, ואז הוא הבין שהוא כבר לא יכול להכיל את העולם ושהעולם, מצידו, לא ממש מעונין להכיל אותו והוא התפורר, מהר מכפי שדמיין והנה הוא אבק ברוח. ובקרוב הוא יישכח והחיים ימשיכו בשלהם כמו לא היה.

ועל זה לא הוא לא חשב כשאמרו לו שעל טעויות משלמים. חבל.