הלילה מעולם לא היה מואר כל כך, חשבתי לעצמי, בעודי הולך לאורך קו המים ומתבונן בשורת המלונות שהסתירו את העיר מעיניי. לא הצלחתי להבחין בירח אבל ידעתי שהוא שם והייתה בידיעה הזאת מעין נחמה.
אורות הבהבו מרחוק מבין שכבת העננים הדקה. מישהו היה בדרכו מנקודה לנקודה. לא הכרתי אף אחד שהיה אמור להגיע באותו לילה אבל הייתה לי תחושה שבין מאות הנוסעים החוצים את הענן הבוהק הייתי יכול להכיר מישהו, אם הגורל היה מספק לי הזדמנות.
פעם חשבתי שלילה הוא מחבוא לאוהבים המפוחדים אבל לא נתקלתי באף אוהב מפוחד והדבר גרם לי לתהות אם אני הייתי האוהב המפוחד היחידי בעולם. כנראה שלא, הרגעתי את עצמי. אם אתה מפוחד, אתה לא נותן שיראו אותך.
לא נתתי למים ללחך את נעליי. אני אוהב לעשות הפרדה מלאה בין יבשה לים, אבל היה משהו בשלווה המימית שנפרשה מלפני אשר גרם לי לרצות להיות ספינה עצומה החוצה אוקיינוסים בגאווה.
התיישבתי על החול והעפתי את עצמי לתוך האינסוף.
הייתי יכול לאבד את נשמתי במרחב השחור אם לא הייתי שומע לחשושים לא רחוק ממני, מאחורי, בנקודה משוערת שאין אני יכול לראות. היססתי. אני לא אוהב לחדור לאינטימיות של לחשושים אבל בסופו של דבר סובבתי את מבטי. שם הם היו, האוהבים המפוחדים, מסתתרים מאחורי קיר של כיסאות נוח לבנים. זה הרגיע אותי.
שוב הבטתי במים. אני לא יודע למה, אבל הם חייכו אליי. או ככה לפחות דמיינתי. אולי היו אלה הקווים המתעקלים של אדוות המים הקטנות שאור הירח גרם להן להבהיק בשולי הקצף שהן דחפו בנינוחות אל עבר החוף.
מאחר ואין אני מערבב יבשה וים, הורדתי את בגדיי והתיישבתי בתוך המים החמימים. רגליי היו מקופלות כך שיכולתי לראות את האופק הכהה בין ירכיי והמים באו ללטף את אשכיי ברכות. למשך כמה דקות אני והים השתעשענו במשחק מקדים אבל הים רצה שאחדור לתוכו אז נעמדתי וצעדתי פנימה.
כשרק ראשי מגיח מתוך המים כמצוף מוזר, התבוננתי אל החוף. הייתי רחוק מכדי לזהות דמויות או חפצים. רק בניינים אתה יכול לראות ממרחק שכזה. צלליות המלונות היו מנוקבות בנקודות אור – חלונות חדרי המלון המאוכלסים באנשים שחלקם הגיע רק לא מזמן במטוס שפילח את העננים. הם לא יודעים שאני פה, חשבתי לעצמי ואני לא יודע מי אלה אותם "הם".
בעיני – זאת הייתה בדידות מושלמת. ככה זה כשאתה עושה אהבה עם ים.
לרגע אחד הרגשתי חסר משמעות. פירור קטן של חיים בתוך ים אינסופי של מוות אבל אז ראיתי את הירח. כנראה שאחד המלונות הסתיר אותו כשהייתי על החוף. הוא היה מלא וגדול ולרגע אחד של הצלה – הייתי עד ליקום כולו והבנתי.
מוזר להגיד "הבנתי" כשאני לא יודע מה בדיוק הבנתי שם אבל תחושה מלאה של הבנה הציפה אותי והחדירה בי משמעות.
באותו לילה, למרות האור שמעולם לא היה בוהק כל כך, חוויתי, בפעם הראשונה, שינה ללא חלומות.