יריב גוטליב

הלילה מעולם לא היה מואר כל כך, חשבתי לעצמי, בעודי הולך לאורך קו המים ומתבונן בשורת המלונות שהסתירו את העיר מעיניי.  לא הצלחתי להבחין בירח אבל ידעתי שהוא שם והייתה בידיעה הזאת מעין נחמה.

אורות הבהבו מרחוק מבין שכבת העננים הדקה. מישהו היה בדרכו מנקודה לנקודה. לא הכרתי אף אחד שהיה אמור להגיע באותו לילה אבל הייתה לי תחושה שבין מאות הנוסעים החוצים את הענן הבוהק הייתי יכול להכיר מישהו, אם הגורל היה מספק לי הזדמנות.

פעם חשבתי שלילה הוא מחבוא לאוהבים המפוחדים אבל לא נתקלתי באף אוהב מפוחד והדבר גרם לי לתהות אם אני הייתי האוהב המפוחד היחידי בעולם. כנראה שלא, הרגעתי את עצמי. אם אתה מפוחד, אתה לא נותן שיראו אותך.  

לא נתתי למים ללחך את נעליי. אני אוהב לעשות הפרדה מלאה בין יבשה לים, אבל היה משהו בשלווה המימית שנפרשה מלפני אשר גרם לי לרצות להיות ספינה עצומה החוצה אוקיינוסים בגאווה.

התיישבתי על החול והעפתי את עצמי לתוך האינסוף.

הייתי יכול לאבד את נשמתי במרחב השחור אם לא הייתי שומע לחשושים לא רחוק ממני, מאחורי, בנקודה משוערת שאין אני יכול לראות. היססתי. אני לא אוהב לחדור לאינטימיות של לחשושים אבל בסופו של דבר סובבתי את מבטי. שם הם היו, האוהבים המפוחדים, מסתתרים מאחורי קיר של כיסאות נוח לבנים. זה הרגיע אותי.

שוב הבטתי במים. אני לא יודע למה, אבל הם חייכו אליי. או ככה לפחות דמיינתי. אולי היו אלה הקווים המתעקלים של אדוות המים הקטנות שאור הירח גרם להן להבהיק בשולי הקצף שהן דחפו בנינוחות אל עבר החוף.

מאחר ואין אני מערבב יבשה וים, הורדתי את בגדיי והתיישבתי בתוך המים החמימים. רגליי היו מקופלות כך שיכולתי לראות את האופק הכהה בין ירכיי והמים באו ללטף את אשכיי ברכות.  למשך כמה דקות אני והים השתעשענו במשחק מקדים אבל הים רצה שאחדור לתוכו אז נעמדתי וצעדתי פנימה.

כשרק ראשי מגיח מתוך המים כמצוף מוזר, התבוננתי אל החוף. הייתי רחוק מכדי לזהות דמויות או חפצים. רק בניינים אתה יכול לראות ממרחק שכזה. צלליות המלונות היו מנוקבות בנקודות אור – חלונות חדרי המלון המאוכלסים באנשים שחלקם הגיע רק לא מזמן במטוס שפילח את העננים. הם לא יודעים שאני פה, חשבתי לעצמי ואני לא יודע מי אלה אותם "הם".

בעיני  – זאת הייתה בדידות מושלמת. ככה זה כשאתה עושה אהבה עם ים.

לרגע אחד הרגשתי חסר משמעות. פירור קטן של חיים בתוך ים אינסופי של מוות אבל אז ראיתי את הירח. כנראה שאחד המלונות הסתיר אותו כשהייתי על החוף. הוא היה מלא וגדול ולרגע אחד של הצלה – הייתי עד ליקום כולו והבנתי.

מוזר להגיד "הבנתי" כשאני לא יודע מה בדיוק הבנתי שם אבל תחושה מלאה של הבנה הציפה אותי והחדירה בי משמעות.

באותו לילה, למרות האור שמעולם לא היה בוהק כל כך, חוויתי, בפעם הראשונה, שינה ללא חלומות.

בחנות הבגדים הוצאתי את המוכרת משלוותה כששאלתי אותה, לאחר שמדדתי זוג מכנסיים, אם זה מבליט לי את האשכים.

"כאילו, זה נוח, אני לא אומר וזה יושב לי יפה על המותניים אבל חשוב לי לדעת אם האשכים בולטים".

בהתחלה היא חייכה כאילו סיפרתי בדיחה אידיוטית שהיא מחויבת לחייך אליה מתוקף תפקידה אבל כשהיא ראתה את פניי הרציניים היא איבדה את שלוותה.

"אתה שואל את זה ברצינות?"

"ברצינות לגמרי"

"אתה סוג של דפקט?"

"למה דפקט? כשבחורה מודדת שמלה את בודקת אם זה יושב לה יפה על השדיים, לא? גם בחולצה זה ככה. אני שומע. כל הזמן זה – זה מבליט לי את הציצי? זה מגדיל לי? מקטין לי? אבל אשכים זה לא טוב? שדיים כן ואשכים לא?"

"אני לא מתכוונת להסתכל לך על האשכים."

"אז תביאי מישהו שיכול לתת חוות דעת"

היא נתנה בי מבט נוזף והלכה להביא מוכרת וותיקה. כזאת שכבר ראתה הכול. לפחות חשבה שהיא ראתה הכול. מבט אחד באשכים שלי גרם לה לשאול אותי אם אני צוחק עליה ואם שמתי שם כדורי טניס או משהו.

"אם היו לי אשכים רגילים הייתי מטריד את המוכרת הקודמת?"

"אנחנו לא עובדים עם אשכים כמו שלך. "

"עם איזה אשכים אתם עובדים?"

היא קראה לבחור שליד הקופה וביקשה ממנו להראות לי את האשכים שלו. היא כנראה הייתה שם מנהלת בכירה או משהו כזה כי הבחור לא שאל שאלות בזמן שהראה דוגמא אישית לסוג האשכים המקובלים בחנות.

קטנים מדי לטעמי.

"אתה רואה?" היא הסבירה בעודה לוחצת את אשכיו מעט אחורה.

"במכנס רגיל האשכים מתקפלים לאחור ומתיישבים על התפר בעוד שאצלך… ", היא שלחה יד וניסתה לדחוף אותם לאחור אבל בעמידה רגילה הירכיים שלי עוצרים אותם,  "אצלך הם נשארים קדימה ואז התפר גורם להם להתנפח לצדדים. כמו עיניים של דג"

נאנחתי. בסוף אני תמיד חוזר לאותה נקודה.

"טוב, מה בקשר לחצאית?"

לחבר שלי הייתה מיני-חללית שהוריו קנו לו ליומולדת ולציון סיום התיכון. (לא היה לי ברור למה. הוא היה תלמיד גרוע וכנראה חסר עתיד. אולי הם חשבו שזה ייתן לו איזה משהו. אולי הנסיעות בחלל יוציאו לו את השטויות מהראש)

באותה תקופה לבשתי ירוק. בעיקר ירוק. (אין לזה שום משמעות. ככה יותר קל לי להיזכר בסיפור)

יום שישי אחד בקיץ, בחצי השני של אוגוסט אם אני לא טועה, היינו משועממים כרגיל ולחברה שלו הייתה מסיבת פיג'מות ולי לא הייתה חברה אבל זאת שהתחלתי איתה הייתה באותה מסיבת פיג'מות (חברה שלו הבטיחה לעשות לי מהלך שיווקי אצל ההיא), אז החלטנו לקחת את החללית לסיבוב.

אז אנחנו לובשים את החליפות חלל ואת כל העניינים האלה של קסדות וממחזרי הפרשות וזה,  ועולים למנחת הקטן שההורים שלו בנו על הגג  (המנחתים הציבוריים היו חרא של מנחתים ותמיד היו שם ערסים שרצו טרמפ).

הייתה לו חללית אדומה. אני חשבתי שהיא מכוערת אבל הוא אהב אותה (לא שהייתה לו ברירה. כאילו, זאת הייתה החחלית שלו).

נכנסנו אל החללית והתמקמנו. היה לנו טקס כזה שלפני המראה אנחנו קודם שומעים מוסיקה, אחרי זה מוציאים מהמחבוא שמתחת לדשבורד את הקופסא עם הגראס (הידרו, אם לא אכפת לכם) ואחרי זה עושים אייר גיטר על שיר של הנדריקס. וכשהכול מוכן והראש דופק כמו מנוע של אופנוע ים הוא היה לוחץ על כפתורי הניווט, מתכנת יעד וזהו. לחלל.

אז אנחנו שומעים ומגלגלים ומעשנים וכל זה ופתאום הבנות מגיעות.

"פאק", אני אומר לו. "מה עושים?"

הוא לא מתרגש. יש בחללית מקום לחמישה אנשים פשוט צריך להוסיף כמה פרמטרים בניווט. רק שהבנאדם לא ניווט אף פעם עם ארבעה אנשים והוא משחק אותה לוק סקייווקר. אני אומר לו – עזוב. בוא נחזור לחדר ונעביר ערב רגוע אבל הוא אומר לי (ובצדק) שאחרי שהוא כבר דחף את הצינורית לתחת והתחיל סירקולציית זיעה, הוא לא מתכוון לכבות מנועים.

הבנות נכנסו לחללית. שיכורות. הרחנו את זה דרך הקסדה. זה לא יאומן. הן כנראה שתו את האלכוהול החדש שעושים מדלק מטוסים. משהו ירוק ומגעיל אבל מטיס אותך כמו פאקינג אף 456.

המנועים התחילו לעבוד והבנות התחילו לצחוק ולהתחרמן. הדלק מטוסים הזה היה ידוע בהשפעה הזאת שלו. (זה היה גם הקטע במסיבות פיג'מות. מיטה גדולה, כריות, ולילה מטורף של מין לסבי)

החברה שלו התחילה לצחוק על זיונים בחוסר כבידה וסיפרה על הקטע שפעם החבר שלה (אותו חבר שהחללית שלו)  גמר בטעות בחוץ ואחרי זה כל הדרך הביתה הם היו צריכים להתחמק מכדוריות זרע משוטטות.

זאת שרציתי שתהיה חברה שלי התחילה לצחוק ולהשתנק ואני אמרתי לעצמי שאני לא הולך להתעסק עם הבהמה הזאת כי היא גם התחילה לגעת בעצמה ולעשות קולות של גניחות ואנחות וכל זה היה אמור להיות מצחיק אבל הדבר היחיד שזה לא היה – זה מצחיק.

הודעתי שאני יורד. הבהמה אמרה – סבבה. בוא. תרד לי. ואני הסתכלתי עליה בתוך החליפה והיא קרצה לי מתוך הקסדה והעבירה יד על המפשעה שלה. אמרתי לעצמי שזהו. אין סיכוי. ביקשתי סליחה ויצאתי מהחללית.

אחרי שהם המריאו חשבתי לעצמי שכמו שהן נראו, חבר שלי הולך לעשות שלישייה בחלל העמוק ותוך שאני מסתכל למעלה וחושב שאולי עשיתי טעות שלא נשארתי כי זה לא שהיו לי המון הזדמנויות לזיין לאחרונה, נזכרתי שהחבר שלי היה מסטול ולא ראיתי אותו מתכנת את המעבורת לשלושה

אחרי זה המעבורת התפוצצה ואני חשבתי לעצמי שמזל שעישנתי כי זה נראה ממש יפה בשמיים.

ישבתי עם אנגלי אחד, טיפוס קשה במיוחד, מרחק בתים ספורים מתחנת הרכבת הישנה של דרהאם והוא הראה לי שהעולם שטוח. היו לו הוכחות. הייתה לו מפה שהוא הדפיס מהאינטרנט ובחיי שהכול היה שטוח לגמרי. שתינו וויסקי סקוטי כי את האירים הוא לא סבל. הייתה לו חברה גבוהה ממנו בראש והוא כל הזמן דיבר על השדיים שלה. שאלתי אותו אם יש לה עיניים כחולות והוא לא ידע. אחרי זה הסתובבתי ליד הקתדראלה הנורמנית וחשבתי לעצמי שאם ברגע זה היה מגיע המלך ארתור ולנסלוט וכל החרא הזה לא הייתי מופתע בכלל.

אני לא מצטער, אמרתי לו, אני לא מצטער על מה שאני אפילו לרגע אחד והוא צחק וטען שכולם מצטערים על מה שהם אבל זה היה כבר אחרי הכוסית השלישית או הרביעית והוא צחק על כל דבר וכל משפט שלו התחיל ב "כולם".

היה ספרדי אחד שישב ליד הדלפק וכל פעם שהאנגלי הקשה צחק הוא פלט קללה בספרדית, הסתובב אלינו והצמיד שתי אצבעות זקורות למצחו מעשה שור. בפעם החמישית או השמינית שהוא עשה את זה, שלפתי מפית אדומה מהדיספנסר המטונף ופרשתי אותה כנגד עיניו. הוא קם, כופף את גבו ורץ אל המפית כשאצבעותיו הזקורות ממצחו מכוונות היישר אליה. הזזתי את המפית ברגע הנכון. אינסטינקט של מטדור. הספרדי התרסק על השולחן. אחרי זה הברמן אמר שהוא מתרסק על שולחן לפחות פעם בשבוע. רשמתי לעצמי לבוא שבוע אחרי זה ולהצמיד את המפית לחזי.

מאוחר יותר בלילה הצטרפו אלינו החברה הגבוהה שלו וחברה שלה שהייתה נמוכה בצורה מפתיעה. במשך זמן מה שיחקתי עם הרעיון של לעשות רביעייה. המחשבה על המבנים הגיאומטריים שאנחנו יכולים ליצור העסיקה אותי עד שהיד של הנמוכה נשלחה אל בין רגליי ואני נאלצתי להסביר שאחרי כמות מסוימת של ויסקי כבר לא עומד לי יותר.

זה לא היה מדויק אבל לא היה לי כוח להסביר לה מה צריך לעשות.

אחרי זה הלכנו לטייל לאורך הסלעים. אני הקאתי ראשון והקשה לא חיכה הרבה לתורו. הבחורות צחקו. לא הבנתי מה כל כך מצחיק בזה.

לקראת הבוקר, כשהשמש האפורה של העיר התחילה להבהיר את השמיים המכבידים, ישבנו ארבעתנו בקצה המצוק העצום המשקיף על הנהר וויר והקשה פרש ידיים אל מול הנוף ושאל אותי אם נראה לי שהעולם עגול כי לו זה ממש לא נראה ככה. אמרתי לו שהעולם נראה לי לגמרי שטוח אבל השדיים של חברה של חברה שלו נראים עגולים לגמרי. הפעם אני הייתי היחיד שצחק. הקשה עוד היה שקוע במחשבות והבחורות כבר ישנו על האדמה הקרה לידינו.

והוא צדק, כמובן. העולם היה לגמרי שטוח באותו יום.  לפעמים צריך לעלות על מטוס בשביל להפריך תיאוריה טובה ואני לא הייתי על שום מטוס ולא הייתה לי כוונה להיות על כזה. באותו יום הייתה לי הרגשה שאני יכול לעוף בעצמי ועם המחשבה הזאת התרחקתי מקצה המצוק והלכתי.

דוידי היה גדול כמו מקרר. מצד שני, אני הייתי קטן לגילי, אז יכול להיות שדוידי היה פחות מקרר ויותר ארון אמבטיה, אם כי בין הנערים של הצפון החדש של תל אביב גם ארון אמבטיה היה עניין מרשים.

בגלל זה קראנו לו הרקולס. זה היה לפני שהוא פיצח את תעלומת ההיעלמות של דני, הבן של מושיק מהמכולת, שאחריה התחלנו לקרוא לו הרקול. לא רק בגלל עניין הבלשות. גם בגלל שהיה לו ראש ביצה כמו של פוארו, ואפילו שלא היה נמוך כמו הבלש הבלגי, השפם שהחל להתנוסס מעל שפתו העליונה, פלומה שחורה שלא היה אפשר להתעלם ממנה, לא השאיר מקום לספק. דוידי  היה "הרקול פוארו" לוין של עבר הירקון הצפוני.

כשדני, הבן של מושיק מהמכולת, נעלם, אף אחד לא עשה מזה סיפור. אפילו לא מושיק עצמו. יותר מאוחר התברר לנו שהוא היה רגיל להיעלמויות האלה. דני היה טיפוס נעלם. פעם היו יותר כאלה. לפני שהרחובות נהיו מפחידים כל כך.

לפעמים הוא היה נעלם ליותר מיום שלם אבל גם אז מושיק לא היה מודאג במיוחד כי דני תמיד חזר. אם לדני היתה אמא אולי היא היתה דואגת יותר, אבל היא נפטרה כמה שנים קודם לכן ואף אחד לא היה יכול לדעת אם היא דואגת או לא. 

אף אחד לא ידע בדיוק מתי דני באמת נעלם. מושיק אמר שזה היה ביום חמישי אבל זה גם יכול להיות ביום רביעי. הוא לא בדיוק זוכר. מושיק היה מאוד עסוק וכשהוא לא היה עסוק הוא היה מאוד מסוגר וגם לדני היה קשה להיכנס לו לבועה. אביחי אמר שהבועה של מושיק היא בועה של עצב ודוידי אמר שזאת בועה של אטימות ובכל מקרה דני תמיד נשאר מחוץ לה.

כשהוא אמר את זה היה לו מבט כועס בעיניים.

אחרי שדני לא חזר שלושה ימים, התחלנו לראות קמטים של דאגה על הפנים של מושיק. מישהו אמר שבטח קרה לו משהו או שאולי תפסו אותו או אפילו, ואת זה הוא אמר בלחישה כדי שהגורל לא ישמע, חס וחלילה רצחו אותו.

דוידי אמר שאם הוא יתפוס את מי שעשה את זה הוא ירצח אותו בשתי הידיים הגדולות האלה שלו ובשביל להדגים הוא סחב למושיק מלון מהמחסן האחורי ואחרי שהוא רצח את המלון ישבנו על הגבעה שמאחורי הבריכה ואכלנו אותו בידיים נוטפות עסיס מתקתק שגרם לנו לשכוח מהדאגות של מושיק. אבל אחרי ששטפנו את הידיים בברז של ההשקיה וזרקנו אחד על השני גושים של חמרה, הדאגות חזרו כי זה האופי שלהן.

אני אמרתי שצריכים לעשות משהו ואביחי שאל מה וכשטענתי בהתחמקות שצריך לחשוב – דוידי אמר שלא צריך לחשוב. צריך לעשות. בשביל להראות שבאמת צריך לעשות דוידי התרומם, ניער את החול ואת העלים מהמכנסיים ותקע שתי רגליים גדולות באדמה הלחה כדי לתת תוקף להצהרה. 

ידענו שהוא צודק, רק שלא ממש ידענו מה בדיוק צריך לעשות. דוידי אמר, בנימה של אחד שקרא יותר מספר אחד בחיים שלו, שאם אגתה כריסטי היתה צריכה לכתוב על התעלומה הזאת ספר, היא היתה שולחת את מושיק מהמכולת לאותו הרקול פוארו כדי שיעזור לו כי המשטרה לא מוצאת אפילו קצה חוט.

אמרתי לו שהמשטרה בטח בכלל לא יודעת שדני נעלם כי לא נראה לי שמושיק סיפר להם ואז דוידי אמר שאולי למושיק יש סיבה והוא צימצם את העיניים כאילו הוא חושב אבל לדעתי הוא עשה את זה כדי שהמילים יהדהדו לנו בראש.

בלילה חלמתי שמושיק זורק משהו כבד בתוך שקית ניילון שחורה גדולה למכולה של הזבל של המכולת ומכסה אותה בקרטונים של חומרי ניקוי. בעיקר אקונומיקה. אולי כי אמא שלי אהבה לנקות עם אקונומיקה והריח היה נוראי וכל פעם כשהיא היתה מנקה רציתי לברוח אבל אמא אמרה לי תישאר ותעזור ואקונומיקה זה טוב לנשמה. היום אני חושב שנשמה בלי כתמים היא נשמה אבודה.

יומיים חיכינו שהתעלומה תפתור את עצמה אבל דני לא הופיע ומושיק הפסיק לחייך ואפילו התחיל להחזיר עודף בלי לעגל את הסכום לטובתו. אמא אמרה לי שמשהו לא בסדר עם מושיק ושהוא קצת מפוזר. לא סיפרתי לה שדני נעלם כי לא רציתי שהיא תתחיל לשאול אותי שאלות. אמא אף פעם לא התרצתה עד שלא קיבלה תשובה ברורה וחד-משמעית ולא היתה לי כזאת.

עברו עוד יומיים והרגשתי שאני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. בבית של טלי, שלא היתה ממש חברה שלי אבל זה לא הפריע לה לתת לי לגעת לה בזמן שהקשבנו לתקליט של פינק פלויד שאח שלה השאיל לנו, הרגשתי שהדאגות מרחיקות אותי מהאדמה. הייתי עף עם המחשבות והן היו כהות וכבדות כמו עננים של גשם.

סיפרתי לאביחי על הדאגות המטרידות האלה והוא סיפר לי שהוא חלם על דני ושהוא לא יודע מה זה היה ואיפה אבל זוכר שהוא שמע קול חלש מרחוק ונראה לו שדני קרא לו לעזרה. לא היתה לנו ברירה ושיתפנו את דוידי בדאגות שלנו. תמיד היתה לי הרגשה שדוידי יכול לסחוב על עצמו יותר דאגות מאחרים.

אחרי שישבנו וחשבנו כמה זמן והראש שלנו התחיל להתערפל מרוב מחשבה או בגלל הסיגריות שדוידי הביא מהמחבוא של אבא שלו, החלטנו שאני אלך למושיק למחרת אחר הצהריים, בשעות שאין לחץ ואשאל אותו אם הוא רוצה שננסה למצוא בשבילו את דני.

זה לא היה רעיון שלי.

כשלעצמי, חשבתי שזה לא רעיון טוב. לא הייתי בטוח שנוכל למצוא אותו ולא רציתי לעורר תקוות. אני מודה, גם לא היה לי נעים לחשוב על העיניים של מושיק ומה יהיה אם השאלה שלי תציף אותן בעצב ומושיק ינסה להסתיר כי הוא איש מבוגר וגאה והוא יראה שאני רואה ויתבייש.

אביחי אמר שהוא מבין אותי אבל בגלל שאני זה שמכיר את מושיק הכי טוב (כי ההורים שלי קונים שם כל הזמן ואביחי ודוידי קונים אצלו רק קרטיבים ומסטיקים) אז כדאי שאני אהיה זה שידבר איתו. לי הוא יקשיב, הם אמרו, ולי לא היה לי טיעון נגדי.

אחרי שהחלטנו מה שהחלטנו, דוידי הוציא עוד שלוש סיגריות ושלושתנו שכבנו על הגבעה עם הראש מתוח לאחור ככה שיכולנו לראות את הבתים הפוכים ואני חשבתי שאם זה היה ככה באמת, אולי דני היה נופל החוצה מאחד הבתים וכל הסיפור היה מסתיים לפני שאני צריך ללכת לדבר עם מושיק. 

למחרת הלכתי למכולת של מושיק וחיכיתי בחוץ עד שהתרוקנה מקונים וברגע שראיתי אותו מתיישב עם העיתון ובודק דבר ראשון את העמודים האחרונים של החדשות, הסתכלתי לכל הכיוונים לראות אם לא בא לקוח, נכנסתי פנימה וכיחכחתי בגרון. מושיק הרים את העיניים שלו ואמר לי שלום בקול עייף. היו לו עיניים אדומות והעיתון שהוא החזיק רעד.

אמרתי לו.

הייתי בטוח שלרגע הוא עצר את הנשימה שלו אבל מיד אחרי זה הוא נשף ואמר לי שהוא עסוק ושאני מדבר שטויות, אבל כשסיפרתי לו על הרקולס הגדול ועל זה שהוא קרא כבר יותר מעשרים ספרים של אגתה כריסטי  – הוא הסתכל עלי וצימצם את העיניים ואפילו דרך החרכים הדקים שבין עפעפיו הפצועים מגירוד יכולתי לראות את הנצנוץ של התקווה. הוא הסכים. הוא אפילו אמר שהוא יעזור ושאולי כדאי לבדוק בחדר של דני, אולי יש שם איזה רמז.

אמרתי לו שיהיה בסדר ושאני מרגיש שאנחנו יכולים לעשות משהו. "במיוחד הרקולס, אתה יכול לסמוך עליו". אני לא יודע למה אמרתי לו את זה. כנראה רציתי לראות עוד פעם את ההבזק של התקווה בעיניים שלו כי זה העביר לי תחושה נעימה בבטן.

כבר באותו הערב היינו בחדר של דני. מושיק הסתכל והעיניים שלו רצו ממקום למקום כאילו שהן רעבות.

החדר של דני היה יותר מסודר ממה שציפיתי. החלונות היו סגורים ווילונות כחלחלים מילאו את החדר באור עגמומי. הלכתי לחלון והסטתי מעט את הווילון כדי להביט דרכו על השכונה אבל זה היה אחד מהבתים האחרונים ברחוב והחלון פנה לחורשה ולגבעה של מגדל המים. היתה לי הרגשה שאני רואה את עצמי יושב שם עם דוידי ועם אביחי כשהשמש רק מתחילה לעלות בבוקר יום שישי, ושלושתנו קורעים פיסות חלה חמות מהארגז של החלות שהיו מניחים מול המכולת לפני שמושיק היה פותח אותה.

חשבתי שאולי דני ראה אותנו וגילה למושיק ולחשתי את זה לדוידי אבל הוא העיף מבט זעוף אל מושיק שישב שם ודיפדף בפיזור נפש באחת מהמחברות שהיו על השולחן, ואמר שדני לא גילה למושיק כלום. ואז הוא הוסיף – אף פעם. אבל לא היה לי מושג מה זה אומר.

"כשאתם מחפשים רמזים, אל תסתכלו על המובן מאליו," אמר דוידי והתחיל להסתובב בחדר במבט בוחן. הוא נתן לנו כמה טיפים שלמד מפוארו. "חפשו דברים שזזו לא מזמן. חפשו דברים שלא אמורים להיות איפה שהם, תסתכלו על תמונות, אולי תמצאו משהו. אולי אפילו את התשובה."

המילים שלו, גם אם נלקחו מתוך ספר וגם אם דוידי, ככל שידענו, לא הצטיין במחשבה חדה, נסכו בנו ביטחון מוזר שאנחנו יכולים לעשות את הלא-ייאמן. אפילו מושיק נראה נלהב לעבור בין הדברים של דני ולחפש רמזים.

התחלנו לחפש. אני הסתכלתי על החפצים הפזורים ולא הצלחתי לדלות אפילו רמז אחד ששווה לדבר עליו. גם אביחי נראה אבוד אבל דוידי, כך נדמה, ידע איפה להסתכל ובאמת, אחרי דקות ספורות הוא עלה על רמז, מעולה כדבריו, ולא עבר הרבה זמן והוא עלה גם על הרמז השני.

אחרי זה הוא סיפר לנו שהוא למד את השיטה מהרקול של אגתה. הרקול היה יודע שמשהו זז מהמקום אם הוא משאיר אזור נקי מאבק או שהצבע שם שונה כי השמש לא הצליחה להצהיב את מה שמתחתיו. ככה הוא עלה על זה שחסרה תמונה על הקיר. מושיק לא הצליח להיזכר מה היה בתמונה. הוא אפילו לא זכר שהייתה שם תמונה ודוידי אמר בקול שרק אנחנו יכולים לשמוע שהוא מתפלא שמושיק בכלל זוכר שיש שם קיר. הרמז השני היה תמונה שדווקא כן הייתה שם.

בתמונה ראו את דני יושב על כיסא ומחזיק גיטרה ומאחוריו, על הקיר, הייתה תמונה שעכשיו היתה חסרה בדיוק במקום שנוצר ריבוע שהיה לבן יותר מהקיר שסביבו. הסתכלנו על התמונה וראינו שם מישהי בשמלה מחזיקה תינוק. מושיק הסתכל על התמונה ובקול זכוכית אמר לנו שזאת אמא של דני. נעמי.

דוידי הימהם משהו והניד את ראשו בהדרת חשיבות. חשבתי לעצמי שהוא למד גם את זה מפוארו. "הוא לקח את התמונה של אמא שלו," הוא אמר. "כן, עושה רושם שההיעלמות שלו קשורה אליה באיזושהי צורה," ואז הוא פנה למושיק בעיניים שורפות ואמר בנימה של האשמה שהיית צריך להכיר את דוידי בשביל לשמוע אותה, "אולי יש לך מושג במה מדובר?"

מושיק הניח את אחד החפצים שבהה בהם באקראי והביט בדוידי בהפתעה. הוא לא ציפה שהנער המגודל הזה, עם הפלומה מעל השפה העליונה, יגיע לאיזושהי מסקנה וכל כך מהר. גם אנחנו הסתכלנו על דוידי בתדהמה אבל דאגנו להשפיל את העיניים כדי שלא לסדוק את רגע הניצחון שלו.

ואז  מושיק התחיל לספר לנו פתאום על נעמי, אמא של דני. איך היא חלתה פתאום, איך הוא טיפל בה חודשים ארוכים, איך מתה בסוף. זה היה סיפור ארוך ואפילו משעמם לעתים, אבל הרקול הקשיב לכל מילה ואני חשבתי שהוא מחפש פינות אפלות גם כשמושיק פותח לרווחה את החלונות של הנשמה. 

אף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות כשמושיק התחיל להשתנק, וכשהוא סובב את הראש סובבנו גם אנחנו כדי שלא נראה איך הוא מנגב בסתר את הדמעות אבל דוידי שכנראה היה כבר בוגר מאיתנו ולא רק בגלל הפלומה והגודל, ניגש אליו ואמר לו שהוא חושב שיהיה בסדר.

מושיק הניד בראשו לתודה והלך להכין לנו תה חם. דוידי אמר שהוא בטוח שדני ברח בגלל הגעגוע. "לאן הוא ברח?", שאלתי אותו. הוא חשב לרגע ואז אמר, "לא משנה לאן הוא ברח. משנה מה יחזיר אותו בחזרה."

"ומה המחשבה שלך בנושא?" שאלתי, כי ראיתי לו בעיניים הגדולות שיש לו אחת.

"געגוע," הוא אמר, ואני זוכר את זה עד היום כי זה אין לי מושג איך מכל האנשים דווקא דוידי יבוא עם משפט כזה, "געגוע מנצחים רק עם געגוע יותר גדול. כשאתה מתגעגע כמו דני, אתה מבין כמה שזה כואב. בגלל זה, אם יש לך נשמה, לא תיתן לאף אחד לסבול את הכאב הזה. ודני," הוא אמר כאילו היה חבר שלו כל החיים, "יש לו נשמה."

כשמושיק חזר עם התה אחרי חצי שעה נראה היה שהוא הזדקן אבל אביחי ואני היינו שקועים במחשבות על געגועים ולא נתנו למושיק להרגיש שאנחנו רואים. שנינו הסתכלנו על דוידי שעשה רושם שהוא מבשל עוד משפט. גם מושיק הסתכל עליו והיה לו מבט של שאלה ודוידי ישב וחשב והעיניים שלו היו מצומצמות וראש הביצה שלו התנודד מעלה ומטה עד שבסוף הוא הרים את העיניים, הסתכל על מושיק ואמר: "אני חושב שאני יודע מה אתה צריך לעשות."

אחרי יומיים התפרסמה מודעה בעיתון באחד העמודים האחרונים של החדשות. "דני. מתגעגע. אבא." אני חשבתי שזה יבש מדי ואביחי טען שמשלמים לפי מילה וכנראה למושיק יש תקציב מוגבל אבל העובדה היא שלמחרת דני חזר הביתה.

את האמת שמענו רק אחרי הרבה שנים, במפגש מקרי בפארק הירקון. אביחי זיהה את דוידי ראשון. עדיין נושא את אותו ראש ביצה ואפילו קרחת מתאימה ושפם של ממש. הוא דמה יותר מתמיד להרקול  פוארו ואפילו קומתו לא היתה גבוהה במיוחד. לפחות לא כפי שזכרנו אותו. הוא סיפר לנו שהוא רואה חשבון ויש לו אישה ושני ילדים.

הפארק נראה כל כך שונה מהגבעה ההיא ומן הסתם כבר לא נאכל מלון ככה עם הידיים כי לא עושים דברים כאלה בגיל שלנו אבל לשנייה אחת הרגשתי שאנחנו עדיין קצת ילדים. סיפרתי לדוידי שאני כותב למחייתי אבל לא נכנסתי לפרטים כי בעצמי לא ידעתי מה אני כותב וגם "מחייתי" היא מילה יותר מדי פתוחה לפרשנות. אביחי סיפר שיש לו שלושה ילדים אבל הוא גרוש וקרא לאחד מהם, שהיה כמעט נער, ואמר לו – אתה רואה? הנה דוד הרקול שסיפרתי לך עליו.

דוידי פרץ בצחוק ואמר לאביחי שזה לא יפה לשקר לילדים וחוץ מזה שאולי הוא נראה קצת כמו הרקול פוארו ההוא, אין לו שום קשר לענייני בלשות. אחרי זה ילד אחד בא אליו ואמר לו "אבא, דני מציק לי," ודוידי הרים את קולו והקול שלו היה יותר גדול ממנו.

"דני, מספיק עם השטויות, טוב? אתה כבר לא ילד."

השתרר שקט לרגע. ראיתי שגם אביחי נזכר.

"תגיד," אמרתי לדוידי. "אתה זוכר מה היה שם? עם דני. זוכר? שהוא נעלם?"

"הבן של מושיק? נו, בטח שאני זוכר. איזה סיפור זה היה, אה? "

אביחי ואני הינהנו ואביחי שאל בסקרנות:

"מעניין איפה הוא היה כשהוא נעלם. הוא סיפר לך פעם?"

דוידי חייך ואז שאל אותנו אם אנחנו זוכרים את החדר הקטן ששימש אצלו בבית כמחסן.

שתקנו כמה שניות כדי לעכל.

אחרי זה אביחי אמר "וואללה."

אני לא אמרתי כלום אבל נזכרתי במה שדוידי אמר אז על געגוע.

התבוננתי בתנועת הגלים על פני המים. יש משהו בתנועות מחזוריות שמרגיע אותי. אולי התחושה שאני יכול לדעת מראש מה הולך לקרות. הגל השקט היה עובר, האדווה הכחלחלה של שעות הצהריים המאוחרות באה אחריו בתנועת ריכוך נעימה ואז היו מגיעים שולי הקצף שהיוו, בעיני, קישוט של תחרה של שמלה של ים.

מסתבר שלא תמיד אני יכול לדעת מראש דברים כי פתאום ראיתי מישהו בתוך המים ואז ראיתי את העור האפור שלו ולמרות שלא הכרתי אותו, תיארתי לעצמי שהוא היה סוג של גופה.

לאף אחד אין עור אפור שכזה מתוך בחירה.

אני מודה, זה קצת מוזר להכיר חבר חדש אחרי שהוא כבר מת. השיחה הראשונה, שיחת ההיכרות, זה לא משהו שאתה יכול לצפות ממנו ליותר מדי ועדיין, לאחר שמשיתי אותו מהמים, ניסיתי לדובב אותו.

"שומע אותי? שומע אותי? תעשה כן עם הראש אם אתה שומע אותי. אתה מכאן? איך אתה מרגיש באופן כללי?"

אני לא מבין בטביעות אבל פה ושם יצא לי לראות תוכניות טלוויזיה וכל אחד שראה פה ושם תוכניות טלוויזיה יודע שמי שנמצא הרבה זמן במים, סופח נוזלים או משהו כזה. הוא לא נראה כמו אחד שספח יותר מדי נוזלים. לפחות חיצונית. פנימית, אני מניח, שנספחו אצלו כמה ליטרים.

החוף היה נטוש.

בעיקרון, אני אוהב חופים נטושים. לא כל כך נוח לי עם הגוף שלי אז אני אוהב להתפשט באזור מבודד. אפילו עם גוסטב, שם שהענקתי לו בגלל שפם מוזר ומדובלל שהתנוסס מעל שפה כחלחלה, הרגשתי קצת נבוך ולבשתי את חולצתי.

"תגיד, גוסטב", שאלתי אותו, "איך גבר כמוך מוצא את עצמו ככה במצב כזה?"

גוסטב נראה כמו אחד שהיה טיפוס ספורטיבי בימים היותר טובים שלו. או שהיו לו גנים נהדרים. הייתה לו בטן שטוחה, למרות נפיחות המים הקטנה, עור ללא שערות שכנראה עשה רושם מצוין עד לא מזמן ושרירים שעדיין נראו בולטים למרות הבצקיות הכללית. הייתה לי תחושה שגוסטב היה יכול לספר לי דבר או שניים אם הייתי פוגש אותו בתקופה אחרת של חייו. נניח, אתמול.

הרמתי את ראשו וערמתי תלולית חול קטנה כדי להניח אותו עליה. לא חשבתי שיהיה לו נעים יותר. חשבתי שלי יהיה נעים יותר להביט בו ככה. יש משהו לא טבעי בשכיבה מאוזנת לחלוטין.

בהתחלה הייתי שקט. שנינו היינו שקטים. טוב, מגוסטב לא ציפיתי ליותר מדי. אני ישבתי והוא שכב, שנינו אל מול הים, עוד מעט תתחיל השקיעה, חשבתי. זה היה יכול להיות רגע רומנטי בעולם מקביל.

אחרי זה התחלתי לדבר. ידעתי שהוא לא מתכוון לברוח אז סיפרתי לו דברים. כל מני דברים. בהתחלה את הדברים הרגילים. אלה שעל פני השטח. איל קוראים לי, איפה אני גר, מה עשיתי בצבא. כאלה. אחרי זה התחלתי לחשוף דברים. כשראיתי שהוא לא מתרגש במיוחד – התחלתי לספר לו סודות. דברים שהסתרתי במשך שנים.

הוא הקשיב במתינות. מדי פעם ראשו זז ואני נזכרתי בתוכניות הטלוויזיה ההן וזכרתי שהיה עניין של גזים אז רק סידרתי את הראש מחדש והמשכתי לדבר.

היו רגעים שהמצאתי דברים על עצמי. מוזר, אפילו לגוסטב, הגופה, הייתי צריך לשקר קצת. אחרי זה התוודיתי על השקרים. לרגעים אפילו המחזתי לו קטעים מחיי.

שאלתי את גוסטב לא מעט שאלות רטוריות והוא הפנה את מבטו האטום אל השמש המאדימה ושתק. זה הספיק לי.

השמש כבר נשקה לאופק, גדולה וחמה, ואני אמרתי לגוסטב שאני יכול לשמוע את ה פססססססס ששומעים כשמשהו חם נורא נכנס למים וקצת הצטערתי שגוסטב לא יכול לצחוק.

בלילה, כשסיימתי לספר הכול והרגשתי נקי עד כדי בחילה, נכנסתי למים כדי לראות מאיפה גוסטב הגיע. השקט של הלילה העביר בי תחושה של קבר, הקבר של גוסטב אבל לא רק שלו. צעדתי את תוך המים וחשבתי לעצמי שאם גוסטב כבר מת,  מי ימשה אותי?

הירח הניח פס אור אפרפר ובוהק על המים ואז עבר גל קטן שנשא מאחוריו אדווה וקצף והבטתי בעצמי ולרגע דמיינתי את עורי אפור והפחד עלה בי כמו אש ולרגע אחד ממש רציתי לחיות.

יצאתי מהים, נפרדתי מגוסטב במהירות, הנחתי עליו את המגבת שלי בידיעה שהרטיבות שלה לא ממש תפריע לו וטיפסתי במעלה הצוק.

העפתי מבט אחרון לאחור. השמש כבר שקעה והחוף היה חשוך מכדי לראות את גוסטב. חשבתי שאני יכול לראות את המגבת והייתה לי תחושה שהיא זזה. הלכתי משם במהירות. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאולי הוא בכל זאת הקשיב לי.

הכי קשה זה לטפס על גלייזרים. בגלל זה אני אוהב לטפס עליהם. כי אני בודק את גבולות היכולת שלי.

גלייזר טוב לטיפוס זה גלייזר ירוק. החומים הם פחות חלקלקים ולכן גם פחות בולטים מהצדדים.

את הגלייזר הראשון שלי עשיתי עם בחורה מפינלנד. שקופה. את השקיפות אתה לומד עם השנים והיא, היה לה ניסיון של איזה 15 שנה. אם היא הייתה מתרחקת ממני יותר ממטר – כבר לא הייתי רואה אותה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שככה אני. לא רואה ממטר. אחרי זה חשבתי שזה בגלל שאני לא רואה בחורות מפינלנד אבל לא הייתי בטוח כי היא הייתה הפינית הראשונה שראיתי. 

על הפסגה ישבנו, הפינית ואני, ועישנו סיגריה. השארנו את הבדל למעלה. ככה אתה עושה בטיפוס על גלייזרים רציניים. למעלה היו לא יותר מעשרה בדלים ורק אחד עם שפתון אדום. חשבתי לעצמי שאם מישהי עלתה עם שפתון אדום עד למעלה זה אומר שהיא בטוחה בעצמה. שפתיים נוטות להתייבש אם אתה לא בטוח בעצמך.

הפינית אמרה שיום אחד כל העולם יהיה מכוסה בגלייזרים. חשבתי לעצמי שזה חלום יפה. הייתי רוצה אחד משלי. אמרתי לה שכדאי להתרכז באחד הזה שאנחנו יושבים עליו כי גם אם העולם יהיה מכוסה זה לא יהיה בזמן שלנו. היא הסתובבה ונשכבה על החלק השטוח של הפסגה. לא ראיתי אותה ממטר אבל שמעתי את הצחקוק שלה והבנתי שהיא עושה קצת אהבה.

אחרי זה כבר הייתי מטפס לבד כי הפסגה יכולה להיות רק של בנאדם אחד. אם אתה עושה אהבה עם פסגות אתה רוצה לעשות את זה לבד.

גלייזר כחול זה גלייזר שלא אוהב שמטפסים עליו. בגלל זה אתה צריך לדעת איך לא להפריע לו בזמן טיפוס. הכי טוב זה לגרד לו. זה מרגיע אותו. כשאתה עולה על גלייזר כחול אתה לא משאיר שם בדל. זה לא מנומס. בגלל זה אנשים לא אוהבים לטפס על הכחולים. כי אנשים אוהבים להשאיר סימנים. אני, כל החיים שלי השארתי סימנים ויותר ממה שהשארתי – השאירו עליי.

נוהגים לומר שהאנשים הכי מסומנים, הם האנשים שהכי בעניין של גלייזרים. אני לא יודע. אני עדיין זוכר את הפינית והיא הייתה חלקה כמו קרחון.

עכשיו, כשכבר טיפסתי על כל כך הרבה – אני מצטער שלא צחקקתי איתה שם למעלה. לפעמים נדמה לי שרק בשביל זה היא טיפסה איתי. אין לי מושג מה קורה איתה היום. היא הייתה הפינית האחרונה שפגשתי ולא היה לי את מי לשאול.

אז אני ממשיך לטפס ומקווה שניתקל שם ושגם אצליח לראות אותה. היום, כשאני מבין בשקיפות, אני גם יכול לזהות אחת.

לילי ממש אוהבת את אבא שלה שזה אני. זה לא שילדים אחרים לא אוהבים את אבא שלהם אבל לילי נדלקה עלי בקטע קשה. לא שעשיתי משהו מיוחד שיסביר את כל האהבה הזאת אבל ככה זה באהבה, כנראה.
זה ממלא לי את הלב, הקטע הזה. זה מרגש אותי וזה מצחיק אותי וזה מפליא אותי, לראות איך היא מביעה את האהבה שלה בכל פעם שהיא רואה אותי. היא מראה את האהבה הזאת אלי גם כשהיא כועסת עלי או כשהיא זורקת עלי צלחת עם פסטה, או כשהיא זורקת את עצמה על הרצפה כי הגישה שלי לא מוצאת חן בעיניה. אהבה שאינה תלויה בקריזות של אף אחד.
כשהייתי צעיר יותר, כשהילדה הראשונה שלי הייתה בגיל של לילי היום, לפני 20 שנה כמעט – כשהיא הייתה זורקת עלי צלחת או זורקת את עצמה לרצפה – הייתי מתרגז במהירות. הייתי מרגיש איך הזרמים החשמליים בראש שלי הולכים ומתגברים עד כדי שריפה ואיך הזעם לובש צורה של כדור ואיך הוא נורה מתוך הבטן דרך הגרון והעיניים.
היום אני לא מצליח להבין איך אפשר לכעוס ככה על יצור כל כך מושלם שאוהב אותי כמו שאף אחד לעולם לא יאהב אותי בעולם. איך אפשר לזעום על כזאת לילי מתוקה שבמקרה בא לה הקריז ועפה לה הצלחת של הפסטה ברגע של רתחה. ואני מודה – אני לא מראה את זה ללילי אבל כשהיא מעיפה ככה צלחת, אני חייב להחביא את החיוך שעולה לי ישר מהלב כשאני מבין שהיא בנאדם אמתי עם רצונות וצרכים וחלומות קטנים ותקוות קטנות וציפיות קטנות או גדולות (זה הכול יחסי לגודל של לילי ולילי לא כזאת גדלה עדיין)
אז לילי כל כך אוהבת אותי עד שלפעמים היא לא מרשה לאמא של לילי לספק לה דרישות בסיסיות כמו האכלת לילה. זה הקטע הפחות מוצלח באהבה הזאת. הקטע הזה שאני צריך ללכת למיטה שלה כי אם היא רואה את אמא של לילי היא תופסת עצבים כי היא מצפה שהאבא הזה שהיא משקיעה כל כך הרבה בלאהוב אותו, יואיל בטובו לבוא ולהתייחס לבכי שלה אם זה לא יותר מדי קשה לו, תודה רבה.
לפעמים היא עושה לי סצנת קנאה. כשאמא של לילי מחבקת אותי אז לילי ישר באה לחבק. כשאמא של לילי מנשקת אותי אז לילי ישר קופצת עלי, או קוראת לי לאיזה עניין שפתאום צץ ממש עכשיו במקרה.
לפעמים היא מצטרפת לחיבוק ואנחנו מתחבקים שלושתנו וזה אחד הרגעים הכי ממלאים שיש בחיים. לפעמים זה מרגיש לי, כששלושתנו מחובקים, שאנחנו כמו להביור שממלא כדור פורח באוויר חם והחיבוק שלנו מחמם את האוויר כל כך שהכדור הפורח שלנו יכול לעוף לאן שרק נרצה.

ללילי יש גרוב. אני לא יודע איך זה אצל ילדים אחרים בגיל שנה וחצי אבל אני משוכנע לגמרי, כמו שאבא מעריץ צריך להיות משוכנע, שאין אף ילד בעולם, לא היה אף ילד בעולם ולא יהיה אף ילד בעולם שיש לו גרוב כזה בגיל כזה.
אחרי שלילי שומעת שיר כמה פעמים (לא מאות פעמים. כמה פעמים, נו), היא כבר יודעת מתי מתחיל הקצב, מתי עוברים לפזמון, מתי מגיעה מילה שהיא מכירה ואז היא מצטרפת לשירה לאיזו הברה או שתיים. הילדה הזאת תמיד בקצב והיא מזיזה את הגוף כמו מישהי שכל העולם הזה קטן עליה ומי יכול עליה וכל זה.
אני יכול התבונן בה שעות כשהיא בתוך המוסיקה רק שלצערי, היא לא עושה שום דבר במשך שעות (אפילו לישון היא בקושי עושה במשך שעות) אז אני מתבונן בה כמה שהיא נותנת לי וזה עדיין ממלא לי את השקיות הקטנות של האושר שאני מחזיק בצדדים של הלב.
אני מקווה שהיא ירשה את כל העניין של המוסיקה מאימא שלה.
יהיו כאלה שיגידו לי – אבל אבא של לילי, הרי הייתה לך להקה, כתבת שירים, הלחנת, הופעת, החתימו אותך בחברת תקליטים… לא עדיף שתקבל את הגנים של המוסיקה ממך?
לאלה אני אגיד בחיוך – לאימא של לילי יש יותר מוסיקה בחלק התחתון של הצוואר המדהים הזה שלה ממה שיש לי בכל הגוף.
אני מקווה שלילי קיבלה מאימא שלה את השמיעה המוסיקלית, את השליטה המושלמת בקול (עם מנעד ווקאלי שמעולם לא עמד למבחן אבל מעדויות שאספתי במהלך היכרותנו אני מהמר על מנעד רציני עד רציני מאוד) ואת היכולת לשמוע, לעבד, להבין, להטמיע ולהשתמש במידע מתי ואיך שהיא רוצה. מעורר הערצה, בחיי (ואני גם די מעריץ, אם לא שמתם לב עד עכשיו).
וזה לא שאין לי מה להציע בתחום של המוסיקה. אני לא בא להצטנע. אני מאמין שאני מלחין שירים ממש טוב ואני יודע לגמרי שיש לי את היצירה בנשמה.
אם לילי קיבלה את המוסיקה מהנשמה של אימא של לילי וקיבלה את היצירה מהנשמה של אבא של לילי וקיבלה מהגורל את האומץ ואת התשוקה – אז אני לא יכול אפילו לדמיין לאן זה יכול להגיע.
אני עדיין לא יודע מה היא קיבלה ומה היא מביאה מעצמה.
אבל יש לה את הגרוב. זה כל כך ברור.

לפני יום או יומיים או שלושה (תלוי מתי אפרסם את הפוסט) לילי חגגה שנה וחצי. היא לא חגגה את זה באמת. היא לא יודעת שהיא בת שנה וחצי. היא לא יודעת שזמן זה דבר שעובר ושפעם היא לא הייתה קיימת ושאז היא נוצרה וגדלה והתפתחה ונולדה ושזה לא הפסיק שם ושהיא המשיכה לגדול.
שנה וחצי.
אני לא משוכנע שהיא לא יודעת ואני חייב להודות שאני עדיין לא יודע בדיוק מה היא יודעת ומה לא. יותר מזה, ברור לי לגמרי שהיא יודעת יותר ממה שאני חושב שהיא יודעת. לפעמים אני שואל אותה משהו והיא עונה לי בכן או לא וכשאני מבין שהיא שמעה את השאלה, שקלה את האופציות ובחרה את התשובה המתאימה עבורה – הלב שלי כל כך מתרחב שאני מרגיש שהוא גולש אל מעבר לגופי, ואני חושש שלמי שמסתכל מהצד זה כנראה קשה לצפייה או לפחות מבלבל מאוד.
אלו הם ימים קשים מהרבה בחינות, ואני יודע שיש לי זכות להתלונן וכל זה ואני גם מאוד טוב בלהתלונן – אבל כשאני חושב על כל הקושי הזה וכשכל מה שאני רוצה לעשות זה לקבור את עצמי בתוך כדור פוף ענק ולישון עד שהאנושות תתחיל ליישב עולמות רחוקים, או לפחות לישון כמה שעות רצוף – אני מתבונן סביב ורואה את לילי והיא בת שנה וחצי כבר והיא מושלמת. היא כל כך מושלמת.
ואז אני מסתכל על אימא של לילי ואני מבין איך לילי נהייתה כל כך מושלמת, כי ברור לגמרי שהיא קיבלה את כל המושלמות שלה מאימא שלה ואני יודע שכל עוד יש לי את לילי וכל עוד יש לי את אימא של לילי וכל עוד הן עוטפות אותי באהבה וכל עוד אני אוהב את שתיהן אהבה עצומה שכזאת – איזה יום קשה יכול עלי בכלל?
פעם הייתי ציני בכל מה שקשור לאהבה. ידעתי לתאר איך האהבה מעוורת, מכאיבה, מצלקת, בוערת ושורפת. היום אני מבין אהבה אחרת.
אימא של לילי נכנסה אל חיי וכמעט מבלי משים סדקה את החומות סביב ליבי וככל שעברו הימים, הרחיבה את הסדקים עד שחתיכות שלמות של חומה התרסקו אל תוך הר הגעש שהתגלה תחתן.
ואז לילי באה ובחיוך אחד השלימה את המשימה.