ללילי יש גרוב

ללילי יש גרוב. אני לא יודע איך זה אצל ילדים אחרים בגיל שנה וחצי אבל אני משוכנע לגמרי, כמו שאבא מעריץ צריך להיות משוכנע, שאין אף ילד בעולם, לא היה אף ילד בעולם ולא יהיה אף ילד בעולם שיש לו גרוב כזה בגיל כזה.
אחרי שלילי שומעת שיר כמה פעמים (לא מאות פעמים. כמה פעמים, נו), היא כבר יודעת מתי מתחיל הקצב, מתי עוברים לפזמון, מתי מגיעה מילה שהיא מכירה ואז היא מצטרפת לשירה לאיזו הברה או שתיים. הילדה הזאת תמיד בקצב והיא מזיזה את הגוף כמו מישהי שכל העולם הזה קטן עליה ומי יכול עליה וכל זה.
אני יכול התבונן בה שעות כשהיא בתוך המוסיקה רק שלצערי, היא לא עושה שום דבר במשך שעות (אפילו לישון היא בקושי עושה במשך שעות) אז אני מתבונן בה כמה שהיא נותנת לי וזה עדיין ממלא לי את השקיות הקטנות של האושר שאני מחזיק בצדדים של הלב.
אני מקווה שהיא ירשה את כל העניין של המוסיקה מאימא שלה.
יהיו כאלה שיגידו לי – אבל אבא של לילי, הרי הייתה לך להקה, כתבת שירים, הלחנת, הופעת, החתימו אותך בחברת תקליטים… לא עדיף שתקבל את הגנים של המוסיקה ממך?
לאלה אני אגיד בחיוך – לאימא של לילי יש יותר מוסיקה בחלק התחתון של הצוואר המדהים הזה שלה ממה שיש לי בכל הגוף.
אני מקווה שלילי קיבלה מאימא שלה את השמיעה המוסיקלית, את השליטה המושלמת בקול (עם מנעד ווקאלי שמעולם לא עמד למבחן אבל מעדויות שאספתי במהלך היכרותנו אני מהמר על מנעד רציני עד רציני מאוד) ואת היכולת לשמוע, לעבד, להבין, להטמיע ולהשתמש במידע מתי ואיך שהיא רוצה. מעורר הערצה, בחיי (ואני גם די מעריץ, אם לא שמתם לב עד עכשיו).
וזה לא שאין לי מה להציע בתחום של המוסיקה. אני לא בא להצטנע. אני מאמין שאני מלחין שירים ממש טוב ואני יודע לגמרי שיש לי את היצירה בנשמה.
אם לילי קיבלה את המוסיקה מהנשמה של אימא של לילי וקיבלה את היצירה מהנשמה של אבא של לילי וקיבלה מהגורל את האומץ ואת התשוקה – אז אני לא יכול אפילו לדמיין לאן זה יכול להגיע.
אני עדיין לא יודע מה היא קיבלה ומה היא מביאה מעצמה.
אבל יש לה את הגרוב. זה כל כך ברור.