התבוננתי בתנועת הגלים על פני המים. יש משהו בתנועות מחזוריות שמרגיע אותי. אולי התחושה שאני יכול לדעת מראש מה הולך לקרות. הגל השקט היה עובר, האדווה הכחלחלה של שעות הצהריים המאוחרות באה אחריו בתנועת ריכוך נעימה ואז היו מגיעים שולי הקצף שהיוו, בעיני, קישוט של תחרה של שמלה של ים.
מסתבר שלא תמיד אני יכול לדעת מראש דברים כי פתאום ראיתי מישהו בתוך המים ואז ראיתי את העור האפור שלו ולמרות שלא הכרתי אותו, תיארתי לעצמי שהוא היה סוג של גופה.
לאף אחד אין עור אפור שכזה מתוך בחירה.
אני מודה, זה קצת מוזר להכיר חבר חדש אחרי שהוא כבר מת. השיחה הראשונה, שיחת ההיכרות, זה לא משהו שאתה יכול לצפות ממנו ליותר מדי ועדיין, לאחר שמשיתי אותו מהמים, ניסיתי לדובב אותו.
"שומע אותי? שומע אותי? תעשה כן עם הראש אם אתה שומע אותי. אתה מכאן? איך אתה מרגיש באופן כללי?"
אני לא מבין בטביעות אבל פה ושם יצא לי לראות תוכניות טלוויזיה וכל אחד שראה פה ושם תוכניות טלוויזיה יודע שמי שנמצא הרבה זמן במים, סופח נוזלים או משהו כזה. הוא לא נראה כמו אחד שספח יותר מדי נוזלים. לפחות חיצונית. פנימית, אני מניח, שנספחו אצלו כמה ליטרים.
החוף היה נטוש.
בעיקרון, אני אוהב חופים נטושים. לא כל כך נוח לי עם הגוף שלי אז אני אוהב להתפשט באזור מבודד. אפילו עם גוסטב, שם שהענקתי לו בגלל שפם מוזר ומדובלל שהתנוסס מעל שפה כחלחלה, הרגשתי קצת נבוך ולבשתי את חולצתי.
"תגיד, גוסטב", שאלתי אותו, "איך גבר כמוך מוצא את עצמו ככה במצב כזה?"
גוסטב נראה כמו אחד שהיה טיפוס ספורטיבי בימים היותר טובים שלו. או שהיו לו גנים נהדרים. הייתה לו בטן שטוחה, למרות נפיחות המים הקטנה, עור ללא שערות שכנראה עשה רושם מצוין עד לא מזמן ושרירים שעדיין נראו בולטים למרות הבצקיות הכללית. הייתה לי תחושה שגוסטב היה יכול לספר לי דבר או שניים אם הייתי פוגש אותו בתקופה אחרת של חייו. נניח, אתמול.
הרמתי את ראשו וערמתי תלולית חול קטנה כדי להניח אותו עליה. לא חשבתי שיהיה לו נעים יותר. חשבתי שלי יהיה נעים יותר להביט בו ככה. יש משהו לא טבעי בשכיבה מאוזנת לחלוטין.
בהתחלה הייתי שקט. שנינו היינו שקטים. טוב, מגוסטב לא ציפיתי ליותר מדי. אני ישבתי והוא שכב, שנינו אל מול הים, עוד מעט תתחיל השקיעה, חשבתי. זה היה יכול להיות רגע רומנטי בעולם מקביל.
אחרי זה התחלתי לדבר. ידעתי שהוא לא מתכוון לברוח אז סיפרתי לו דברים. כל מני דברים. בהתחלה את הדברים הרגילים. אלה שעל פני השטח. איל קוראים לי, איפה אני גר, מה עשיתי בצבא. כאלה. אחרי זה התחלתי לחשוף דברים. כשראיתי שהוא לא מתרגש במיוחד – התחלתי לספר לו סודות. דברים שהסתרתי במשך שנים.
הוא הקשיב במתינות. מדי פעם ראשו זז ואני נזכרתי בתוכניות הטלוויזיה ההן וזכרתי שהיה עניין של גזים אז רק סידרתי את הראש מחדש והמשכתי לדבר.
היו רגעים שהמצאתי דברים על עצמי. מוזר, אפילו לגוסטב, הגופה, הייתי צריך לשקר קצת. אחרי זה התוודיתי על השקרים. לרגעים אפילו המחזתי לו קטעים מחיי.
שאלתי את גוסטב לא מעט שאלות רטוריות והוא הפנה את מבטו האטום אל השמש המאדימה ושתק. זה הספיק לי.
השמש כבר נשקה לאופק, גדולה וחמה, ואני אמרתי לגוסטב שאני יכול לשמוע את ה פססססססס ששומעים כשמשהו חם נורא נכנס למים וקצת הצטערתי שגוסטב לא יכול לצחוק.
בלילה, כשסיימתי לספר הכול והרגשתי נקי עד כדי בחילה, נכנסתי למים כדי לראות מאיפה גוסטב הגיע. השקט של הלילה העביר בי תחושה של קבר, הקבר של גוסטב אבל לא רק שלו. צעדתי את תוך המים וחשבתי לעצמי שאם גוסטב כבר מת, מי ימשה אותי?
הירח הניח פס אור אפרפר ובוהק על המים ואז עבר גל קטן שנשא מאחוריו אדווה וקצף והבטתי בעצמי ולרגע דמיינתי את עורי אפור והפחד עלה בי כמו אש ולרגע אחד ממש רציתי לחיות.
יצאתי מהים, נפרדתי מגוסטב במהירות, הנחתי עליו את המגבת שלי בידיעה שהרטיבות שלה לא ממש תפריע לו וטיפסתי במעלה הצוק.
העפתי מבט אחרון לאחור. השמש כבר שקעה והחוף היה חשוך מכדי לראות את גוסטב. חשבתי שאני יכול לראות את המגבת והייתה לי תחושה שהיא זזה. הלכתי משם במהירות. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאולי הוא בכל זאת הקשיב לי.
