היו רגעים שהוא אמר לעצמו: אתה רץ במקום, בנאדם. אתה רץ במקום. אבל הוא לא באמת רץ במקום. הוא רץ לאחור. כמו פחדן.
גם כשהיא חייכה אליו הוא לא קנה את זה. והיא אפילו לא ניסתה למכור. היא רק חייכה והוא רק רץ לאחור. כמו פחדן.
כשהיא עטפה אותו בזרועותיה הארוכות ובירכיה החזקות ומשכה אותו לתוכה הוא לא הראה לה כמה שהוא פוחד והיא לא הבינה, אז, שרק בגלל הפחד הוא גומר מהר. יותר מאוחר כבר היו לה את השיטות שלה והוא ידע שהוא יכול להמשיך ולהסתיר ולרוץ אחורה. כמו פחדן. גם כשהוא נעוץ בתוכה. פעם, כשהם היו במיטה, היא אמרה לו: אני רוצה לעשות כל מה שתגיד לי. הכול. רק תגיד. תגיד לי מה לעשות. והוא לא יכול היה לחשוב על הוראה. הוא רק אמר: תשכבי ככה. או, תרימי את התחת קצת. זהו. היא רצתה שהוא יגיד לה דברים.הוא פחד.
הוא זוכר כשהם ישבו במסעדה עם עוד שני חברים והיו דיבורים וצחקו על משהו, הוא אפילו לא זוכר מה ולמה זה היה קשור אבל אז היא החוותה בראשה אליו ואמרה: בחיים הוא לא יעשה את זה. אין סיכוי. הוא ידע שהיא יודעת שהוא פחדן. היא לא זוכרת כלום מהסיפור הזה.
הוא עזב אותה יום אחד. לא אמר לה שלום. לא דיבר איתה. השאיר לה פתק. השאיר לה את המפתח. השאיר לה את החלק שלו בחשבונות. השאיר לה את התמונות שלה בעירום שהוא שמר למקרה ויעזוב אותה. הוא לא רצה שום סיבה שתהייה לה להתקשר. זה מה שהפחיד אותו יותר מכול. לדבר. עד היום.
כשהוא מתבונן באשתו. היום. כשהחיים שלו נצבעים באפור עם השנים. כשכל מה שיש לו זה זיכרונות של פחד – הוא יודע שיותר הוא לא יעזוב.
היום, אפילו זה מפחיד אותו.
