כרובית

אמרתי לה מאה פעם. איזה מאה. אלף פעם. אני לא אוהב כרובית. גם לא כרוב. לא עזר כלום.
– רוצה כרובית מטוגנת?
– את לא יודעת להכין דברים אחרים?
– מרק כרובית
– בלי כרובית.
– סלט
– רגיל?
– או עם כרובית
– בלי כרובית
– וסלט כרוב?
– רגיל. רק סלט רגיל. את יודעת איך?
– אני יודעת. עגבנייה. מלפפון. בצל אדום. פטרוזיליה.
– נשמע טוב.
– ליד זה – פשטידת כרובית
– בלי הפשטידה. רק סלט.
– זה לא מספיק. אחתה חייב לאכול משהו ליד זה. כרובית מטוגנת?
וככה זה כל הזמן. כרובית, כרוב וכרובית. בגלל זה עזבתי אותה. יותר קל להוציא את האישה מהכרובית מאשר את הכרובית מהאישה. פעם היא טענה שילדים באים מערוגת הכרובים. הסברתי לה שמדובר בחסה. היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח.
– תיכף תגיד לי שלא החסידה מביאה אותם.
– החסידה זה כן. אבל זה לא כרוב. זה חסה.
– איך יכול לצאת תינוק מחסה?
– למה, מכרוב זה נשמע לך יותר הגיוני
– כרוב זה כמו רחם. חסה זה יותר ואגינה.
עזבתי אותה בגלל ההיגיון שלה. איך שלא תציג לה את העולם – היא תמיד תיקח זווית שונה. אני לא יכול לראות את העולם דרך העיניים שלה. הוא מאבד משמעות ככה. היא יפה. אולי האישה הכי יפה שהכרתי, אבל יופי אף פעם לא יחפה על הריח של הכרובית המבושלת. אני שונא כרובית. אני גם שונא אותה קצת. בזמן האחרון אני גם שונא את כל מי שמסתובב סביבה. בעיקר את הגברים האלה שעושים את עצמם כאילו הם אוהבים כרובית רק בשביל שיוכלו לזיין אותה.
– הם רק רוצים את הגוף שלך.
– ואתה?
– אני…
– לפחות הם אוהבים לאכול כרובית. ואתה?
– אני לא אוהב כרובית. אבל…
– הגוף שלי בא עם כרובית. רוצה – קח.
אני עדיין מתגעגע.