מזל טוב, לילי. את בת שנה וחצי

לפני יום או יומיים או שלושה (תלוי מתי אפרסם את הפוסט) לילי חגגה שנה וחצי. היא לא חגגה את זה באמת. היא לא יודעת שהיא בת שנה וחצי. היא לא יודעת שזמן זה דבר שעובר ושפעם היא לא הייתה קיימת ושאז היא נוצרה וגדלה והתפתחה ונולדה ושזה לא הפסיק שם ושהיא המשיכה לגדול.
שנה וחצי.
אני לא משוכנע שהיא לא יודעת ואני חייב להודות שאני עדיין לא יודע בדיוק מה היא יודעת ומה לא. יותר מזה, ברור לי לגמרי שהיא יודעת יותר ממה שאני חושב שהיא יודעת. לפעמים אני שואל אותה משהו והיא עונה לי בכן או לא וכשאני מבין שהיא שמעה את השאלה, שקלה את האופציות ובחרה את התשובה המתאימה עבורה – הלב שלי כל כך מתרחב שאני מרגיש שהוא גולש אל מעבר לגופי, ואני חושש שלמי שמסתכל מהצד זה כנראה קשה לצפייה או לפחות מבלבל מאוד.
אלו הם ימים קשים מהרבה בחינות, ואני יודע שיש לי זכות להתלונן וכל זה ואני גם מאוד טוב בלהתלונן – אבל כשאני חושב על כל הקושי הזה וכשכל מה שאני רוצה לעשות זה לקבור את עצמי בתוך כדור פוף ענק ולישון עד שהאנושות תתחיל ליישב עולמות רחוקים, או לפחות לישון כמה שעות רצוף – אני מתבונן סביב ורואה את לילי והיא בת שנה וחצי כבר והיא מושלמת. היא כל כך מושלמת.
ואז אני מסתכל על אימא של לילי ואני מבין איך לילי נהייתה כל כך מושלמת, כי ברור לגמרי שהיא קיבלה את כל המושלמות שלה מאימא שלה ואני יודע שכל עוד יש לי את לילי וכל עוד יש לי את אימא של לילי וכל עוד הן עוטפות אותי באהבה וכל עוד אני אוהב את שתיהן אהבה עצומה שכזאת – איזה יום קשה יכול עלי בכלל?
פעם הייתי ציני בכל מה שקשור לאהבה. ידעתי לתאר איך האהבה מעוורת, מכאיבה, מצלקת, בוערת ושורפת. היום אני מבין אהבה אחרת.
אימא של לילי נכנסה אל חיי וכמעט מבלי משים סדקה את החומות סביב ליבי וככל שעברו הימים, הרחיבה את הסדקים עד שחתיכות שלמות של חומה התרסקו אל תוך הר הגעש שהתגלה תחתן.
ואז לילי באה ובחיוך אחד השלימה את המשימה.