תבוא גבוה

אמרתי לו משהו פשוט. אל תבוא נמוך. תבוא גבוה. כשאתה בא נמוך אתה בא בחולשה. זה לא טוב. אתה רוצה כבוד? תבוא גבוה.
הוא לא אוהב לבוא גבוה. משהו באופי שלו גורם לו תמיד להיות פחות. לא להיות יותר. הוא לא אוהב להתמלא מידי. תן לו חצי ממה שהוא, והוא מרוצה, אבל שנינו יודעים שזה לא טוב כי כל פעם שהוא היה בא נמוך הוא היה יוצא יותר נמוך.
אמרתי לו – איך שאתה בא תמיד תוריד עשרים אחוז כשאתה הולך. אתה הרי לא יד ראשונה ולא יד שנייה ובינינו, גם יד רביעית אתה לא. אז נכון, אתה שומר על עצמך ואם לא בודקים לך את הקילומטרז' אתה עוד יכול לצאת מזה בכבוד אבל איך שלא תסתכל על זה, אם אתה לא בא יותר – אתה יוצא פחות.
הוא לא אוהב שאני מדבר אליו ככה. זה מכניס אותו למגננה. אני רואה איך הוא מקשיב לי ורואה איך הוא מתכווץ אבל אני לא מוותר כי אני יודע שהוא יודע שמה שאני אומר לו זה נכון.
הוא אומר לי – אז למה אתה לא בא גבוה?
עזוב אותי, אני שולף, מדברים עלייך.
לא, באמת. למה אתה לא בא רחב? למה אתה בא צר כאילו שאתה צריך להשתחל בין הסדקים?
אמרתי לו – אני לא בא צר. אני בא גמיש.
הוא לא אכל את זה.
אני אוהב לשבת לדבר איתו במסעדת פועלים. אוכלים טוב. שותים טוב. מדברים טוב. בלי יומרות.
אני רואה אותו בוצע את הלחם השחור וטובל אותו במרק הסמיך ואני אומר לו – תבוא גבוה, בנאדם. תראה איזה יופי אתה אוכל מרק. קח מאה גברים שבאים גבוה ואף אחד מהם לא יוכל לאכול מרק כמו שאתה אוכל.
הוא יודע שאני מבלבל לו את המוח אבל מעדיף לשבת לבד בבית. אני רואה את הבדידות שלו מתחת לעור. עושה בו קמטים דקים. הוא מספר לי על ספר חדש שהוא קורא. אני שומע אותו אבל לא מקשיב. אני רק מסתכל עליו כשהוא מדבר וחושב לעצמי שאם יום אחד, שעה אחת, פעם אחת הוא יבוא גבוה, יבוא גדול, שום בית לא יחזיק אותו. שום בדידות לא תוכל להצמיד אותו לקרקע.