בכל פעם שהוא משתעל היא מקווה שהוא נופח את נשמתו אבל הוא בסך הכול יורק גוש ליחה חום אל הכיור וחוזר לשבת. היא שונאת אותו. הוא שונא אותה.
בכל פעם שהוא רואה אותה הוא מרגיש איך היא מתיישבת לו כמו רעל בתוך הריאות ואז הוא יורק אותה החוצה. גוש ליחה חום. חום כמו הרגליים שלה בקיץ.
היא הולכת לים בקיץ. כל יום. ארבע עד שש. מסוכן ללכת בצהריים. היא מזדיינת עם המציל. כל יום. שש עד שש ורבע. בשבע היא בבית בחזרה. יש לו חבר מציל. הוא יודע ויורק. מילה הוא לא אומר.
הוא לא מדבר. כשאבא שלה מת לפני שמונה שנים הוא לא הוציא מילה מהפה. היא חיפשה נחמה. הוא זיין את חברה שלה. בשבעה. אחרי שהוא זיין אותה הוא אכל עם הידיים את הפשטידה שהיא הביאה איתה.
היא לא הולכת איתו למסעדות כי מגעיל אותה לראות איך הוא אוכל עם הידיים והוא גם ככה לא מציע כי היא לא מפסיקה לדבר גם תוך כדי לעיסה. כשהם עוד היו הולכים, היא הייתה משפילה את עיניה כדי לא לראות אותו והוא היה מקווה שפרור של אוכל יתחמק וישתיק אותה מעט.
אחת לחודש היא מפסקת רגליים והוא גוהר.
הוא לא יעזוב. אין לו כוח. אין לו לאן. גם היא.
בערב הם הולכים לזוג חברים. איך אני נראית? יפה מאוד. ואני? רזית? יפה לך החולצה.
לילה. יום. שנה. עוד אחת. בסוף זה ייגמר, הם מקווים.
